שלושה אורחים ל'סדר' ואחד שחמק

חמישים איש נהגו להסב בליל הסדר לשולחנו של סבא בעיר העתיקה בירושלים. בראש השולחן ישב סבא הרב, ואתו הסבו בניו ובנותיו, מספר משפחות מירושלים העתיקה, ואורחים שעלו לרגל לירושלים מערים אחרות בארץ ומחוץ לארץ. כל האורחים היו לבושים בבגדי חג, שהרי ביום זה שבו משול כל יהודי לבן מלך, יש ללבוש בגדי מלכות.

עתה אספר על ליל הסדר של שנת תש"ז, השנה שלפני הקמת מדינת ישראל. אותה שנה היתה שנת מאורעות ופרעות דמים. סבא חשש שאורחיו לא יעזו להסתכן בלילה שכזה לצאת מן הבית על מנת לעשות את הסדר בביתו. אבל הוא טעה. כל האורחים באו לביתנו מיד לאחר שהסתיימה התפילה בבתי הכנסת, והתיישבו לשולחן על פי הסדר הקבוע.

לאחר שישבו כולם סביב השולחנות נשמעו דפיקות בדלת. כולנו ידענו מי דופק – היה זה אורחנו שעלה ממצרים ובא לעשות עמנו את הסדר עם אשתו ובניו, וכמו בכל שנה הוא בא באיחור, לאחר שכולנו כבר ישבנו לשולחן.

אבא ניגש לדלת ושאל: "מי שם?" בשנה זו היה טעם מיוחד לשאלה, שכן, מי יודע אם לא פורעים ערבים עומדים מאחורי הדלת ומבקשים את נפשנו.

"יהודי אני" – ענה האיש שציפינו לו.

"מניין באת?"

"בא אני ממצרים. תרמיל על הכתפיים. עבדתי לפרעה ארבע מאות שנה, עד שבאה שעת הגאולה. בא משה הרועה וקרא "שלח את עמי". היכה עשר מכות ופרעה גירש אותו. הוא צעק וגער: "מהר! מהר! צאו מארצי". רצתי למדבר בתרמילי ובמקלי. יהודים טובים, אחי בני עבר. האוכל לשבת עמכם לסדר?"

"היכנס ברוך אלוקים" – אמר לו סבא במאור פנים ופתח את הדלת לרווחה, נטל אותו בזרועו והוליך אותו לראש השולחן. "שב מכובדי, יוצא מצרים. השולחן שלך, ואנו כולנו נסב עמך".

ישב האורח עם אשתו וילדיו, פתח את תרמילו, הוציא שלוש מצות והניח אותן על השולחן. "האם סברת שאין מצות על שולחני. שטלטלת עמך את המצות בדרך ארוכה כל כך?" – שאל סבא.

"חלילה" – ענה האורח – "אמנם לחשוש צריך האדם תמיד. אבל לא בשל כך טלטלתי עמי מצות, אלא בשל פרעה. הרי אמרנו לו שאנו הולכים למדבר לשלושה ימים כדי לעבוד את ה' ולקחנו שלוש מצות, מצה ליום, מצה ליום.

עוד אורחנו יוצא מצרים מדבר – ושוב נשמעו דפיקות בדלת. שוב הלך סבא לפתח ושאל: "מי בא?"

איש לא ענה לו. סבא פתח את הדלת. והנה ניצב בפתח איש ישיש, לבוש בבגדים נאים, מצנפת על ראשו, ותרמיל קטיפה גדול על כתפיו ופניו שמחות.

סיפר האורח את קורותיו: "בן עשר הייתי כאשר כבש נבוכדנצר את ירושלים. אסרו אותי, שמו אזיקים על ידי וכבלים על רגלי והוליכו אותי לגולה. לפרס ולשושן הבירה. והיה שם המן הרשע, וגזר להשמיד את עמי ועמדה לנו הזכות ולא זכה. המלך על עץ אותו עצמו תלה. וכמו שהיינו בצרה גדולה, היתה לנו אורה ושמחה וששון. וקם מלך חדש על ארץ פרס. ואמר: כל בחור וטוב ישוב לארץ אבותיו. ושמחו העברים ושתו הרבה יין. ועד היום הם יושבים בפרס ושותים לחיי ירושלים. אבל אני לא התמהמתי ולדרך יצאתי. יהודים טובים אחי בני עבר. האוכל להסב עמכם לסדר?"

"אנא, היכנס ברוך אלוקים" – אמר לו סבא במאור פנים והוליך אותו לשולחן, והושיב אותו במקומו, ליד האורח הראשון בראש המסובים.

פתח האורח את תרמילו והוציא מתוכו ארבעה בקבוקי יין כשר, כדי שימזגו מהם לארבעת הכוסות.

בעת שקידש סבא על היין, שמענו שוב דפיקות בדלת.

מי זה דופק שוב? כל אורחינו שציפינו לבואם כבר יושבים מסביב לשולחן. מי הבא?

כשפתח סבא את הדלת ראינו שם יהודי כפוף לבוש סחבות, רועד כולו מקור ומחולשה. "גרתי ברוסיה והתגעגעתי לירושלים. ביקשתי לצאת ומנעוני: "כאן טוב לך כפל כפליים". אמרתי: "טוב – אבל קר לי קר בארץ נכר" וגירשו אותי לסיביר שמעבר לנהר. ברחתי משם כל עוד רוחי בנפשי, כדי להסב עם אחי בני עמי. יהודים טובים, אחי בני עבר, האוכל להסב עמכם בליל הסדר?"

"ה' הכנס ברוך ה' – אמר לו סבא במאור פנים והושיב אותו ליד יוצאי מצרים ופרס בראש השולחן.

אורח זה שבא מכלא סיביר לא הביא דבר. רק את נפשו הציל.

עתה ישבו כל בני הבית ועשו את הסדר בשמחה גדולה, בשירה ובזמרה ובהתרוממות הנפש. והיה טוב ונעים וחם ליד שולחן הסדר. וכל אחד סיפר סיפורים נפלאים על גבורה ומסירות נפש למען ארצנו עמנו ותורתנו.

ואחר כך אכלנו ממטעמיה הטובים של סבתא. איש לא התעייף ואיש לא נרדם. לאחר ברכת המזון פתחנו את הדלת לאליהו הנביא. ואף כי לא ראינו אותו הרגשנו בו, כשהצטרף לשולחן הסדר והבית נתמלא אור גדול. לאחר שנסתיים סדר פסח כהלכתו ושרנו חד גדיא, שרנו בלב נרגש את שירם של יהודי אירופה, השיר שבו הלכו למשרפות – "אני מאמין". אחר כך קמנו והסתובבנו בשיר וריקוד מסביב לחדר ולחצר. בלב כולנו היו ציפייה גדולה וכיסופי נפש עזים. הבטנו בירח החיוור שזרח בכל הדרו. סבא פתח בשירת "שיר השירים" – אותו שיר אהבה נהדר שנוהגים לשיר בליל פסח. שלמה המלך חיבר את השיר, ור' עקיבא אמר עליו כי הוא "קודש קודשים", סמל לאהבה העזה שבין אלוקים לעמו. ואנו שרים, רוקדים ושרים. והלב פועם. מפעם לפעם שמע מי מאתנו את קול פעימות לבו – כה חזק היה הקול עד כי דומה היה לשומע כאילו שומע הוא דופקים בשער החצר, וקול רפה הקורא לו לפתוח. והיה כל איש שואל בהתפעמות הלב: "מי קורא?" אבל איש לא קרא. "מי דופק?" "מי בא?" איש לא דפק. איש לא בא.

המשכנו לסובב את החצר בצעדי מחול, הלכנו בהתרוממות הרוח ובציפיה דרוכה. גם לבו של סבא דפק בחוזקה. כששמע סבא את לבו הפועם שאל גם הוא בקול: "דופקים בשער?"

רצנו לשער – ולא מצאנו איש ושוב דימה סבא לשמוע קול צעדים מעבר לשער "מי הולך?" שאל – ואנו נבהלנו שוב לפתוח – ושוב לא מצאנו איש וכשהייתה הדלת פתוחה קרא סבא: "היכנס! היכנס! מדוע אינו נכנס?" שאל בקול מלא עצב – "נראה כי חמק לו, כצל עובר חמק... בואו בני נבקש אחריו, נחפשנו...".

יצאנו מן השער הפתוח וראינו צל חומק בין הסימטאות. נצמד לקירות הבוהקים באור הירח, נעלם באחד המבואות המקורים ושב ומתגלה. רצנו בעקבותיו בסימטאות, דילגנו במדרגות, שטפנו בריצה מ"בתי מחסה" ועד לסמטת הכותל. וכשהגענו לשם – נעלם לו.

ישיש מוזר ישב ליד הכותל והתנועע לו בשקט. "האם לא ראית כאן מישהו, איש... חומק עובר?" שאלנו אותו.

"לא, לא ראיתי". אמר הישיש. "רק צל עובר חלף כאן. ואתם, האם תוכלו לומר לי אם ראיתם או ידעתם איפה חציו השני של הלילה?".

"לא, לא ראינו. ולאן חמק הצל?"

"מה פירוש לאן?" – שאל הישיש המוזר. "לכל מקום. הנה הוא עומד גם כאן, מאחורי הכותל ומציץ מן החרכים".

הציץ סבא בחרכי האבן ולא ראה דבר.

"אינך רואה?" שאל הישיש המוזר.

"איני רואה" – ענה סבא בקול עצוב.

"הנה דודי חמק עבר לו - - - ". אמר הישיש בניגון של שיר השירים...

"הנה חמק עבר לו... נראה כי קרה לך מקרה ביש, כמקרה שקרה לרבה של שכם בימי הרמב"ן עליו השלום".

"ומה קרה לרבה של שכם?" שאל סבא, והישיש המוזר סיפר לו:

"כשעלה רבי משה בן נחמן לירושלים לא מצא בה אלא שני צבעים. ובא לגור עמם – ושלושתם ביחד התמסרו בכל לבם ונפשם לחידוש היישוב היהודי בירושלים ולהקמת בית כנסת במקום. נסע הרמב"ן לשכם וביקש מהרב שיתן לו ספר תורה לבית הכנסת שהקים בירושלים ולא נתרצה לו. "לשם מה דרוש לכם ספר תורה" אמר "ואתם שלושה בלבד, ואין לכם אפילו מניין לתפילה בציבור ולקריאה בתורה".

אמר לו הרמב"ן "בוא עמי לירושלים ותראה במו עיניך כי נוספו לנו עוד שבעה מתפללים יהודים. והם יושבים כל הימים ליד הכותל. ויחד עמם אנו כבר עשרה".

רבה של שכם לא האמין לדברי הרמב"ן, ובכל זאת עלה עמו לירושלים, הביא אותו הרמב"ן אל הכותל המערבי כדי שיראה את חבריו למניין.

הביט הרמב"ן אל מעבר לחרכים וראה שם את הצל עומד ומסביב לו שבעת הרועים: אברהם ויצחק, יעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה. פנה הרמב"ן לרבה של שכם ואמר לו: "אנא הבט דרך החרכים ותראה את השכינה ושבעת הרועים עומדים מאחורי הכותל".

הסתכל הרב של שכם – ולא ראה דבר. לא את השכינה ולא את הרועים שעמדו שם. "ויודע אתה מודע?" סיים הישיש המוזר את סיפורו "מפני שלא נענה מיד לבקשתו של הרמב"ן ליתן לו ספר תורה לקהילת ירושלים. ונראה כי גם אתה רבנו" – אמר לסבא – "התמהמת יותר מדי".

"רבי... הלכתי בחיפזון" – אמר סבא.

"ייתכן...עם זאת לא ציפית לאורח בדלתות פתוחות כפי שהיה עליך לנהוג. וכשאמר "פתחו לי" לא מיהרת לצוות שיפתחו את הדלת לפניו. היה עליך לפתוח את הדלתות לרווחה, זמן רב לפני שראית אותו. כך נהגו אבותינו לעשות. הם נהגו לחוג את החג כשדלתותיהם פתוחות לרווחה, ואתה פחדת ? הסתתרת? נפל עליך פחד הגויים? הלא ליל שימורים הוא הלילה. ואל לך לפחד כלל. ובינתיים חמק עבר לו הדוד כצל, ובטוח אני שלא רק אתה מיצר על שלא נפגשתם. אף הוא מיצר".