עצו של אברהם
אוהלו של אברהם אבינו עמד מתחת לעץ אשל רחב צמרת. באוהל זה נחו אורחיו מטלטולי הדרך, ובו אכלו ושתו ולנו בלילה. ארבעה פתחים היו לאוהל מכל עבריו, כדי שכל נודד וכל עובר אורח יוכלו לבוא בו, מכל מקום, ומכל רוחות השמים.
כשנפטר אברהם אבינו, באו רשעי סדום, עקרו את האשל והרסו את האוהל. ראו זאת שלושת המלאכים שהתארחו אצל אברהם, ולקחו את העץ והאוהל וגנזו אותם בשמים למשמרת.
והאוהל, חוזר ומתגלה לבניו של אברהם, מפעם לפעם, כאשר הם נודדים ותועים באין דרך, ועייפים ורעבים ומתפללים לרחמיו של אברהם אביהם. אז מופיע פתאום עץ האשל ובצילו האוהל, כדי להציל את הנודד שכלו כוחותיו.
וזקני חברון היו מספרים על יהודי אחד מירושלים שהלך מחברון לביתו. בדרך פגשו בו שודדים מאנשי חברון ורצו לפגוע בו. ברח היהודי אל ההרים והדרך אבדה לו. הלך האיש זמן רב, עלה הרים ירד בקעות – ואת הדרך לא מצא. היה היהודי עייף מאוד, צמא ור עב, וליבו מלא פחד ועצב. התפלל אל אברהם אבינו שישמור עליו מכל רע, וינחהו כדי שיזכה לשוב לביתו. ובכה היהודי בכי רב ורחץ בדמעות עד שנפל לתוך שינה עמוקה. כשהתעורר, מצא עצמו באוהל גדול. ליד השולחן ישבו איש זקן בעל זקן ארוך ולבן ולידו זקנה רבת חן. מיד כשפקח את עיניו ברכו אותו לשלום ומיהרו לתת לו מים לרחוץ, וערכו סעודה לפניו. והמאכלים הדיפו ריח ניחוח, וטעמם היה כטעם גן עדן.
אחר כך הביאוהו לגן נהדר שצמח ליד האוהל והניחו אותו לנפשו. והיה שם בגן עוד זקן אחד שעזר לזוג הזקנים במשק ביתם, חטב עצים ושאב מים מן הבאר.
בצהרים שבו והוליכו אותו אל השולחן. ושוב ערכו לו סעודה.
ביקש היהודי לשוחח עם הזקן והזקנה, להודות להם, לשאול אותם כיצד זה חיים שני יהודים לבד בין ההרים השוממים האלה. אך על כל שאלותיו השיבו לו השניים בפנים מאירות, ושום מילה לא עלתה על דל שפתיהם, כאילו היו אילמים.
פנה היהודי אל המשרת – ונראה היה כאילו משיב לו המשרת במילים רבות. שפתיו נעו ונעו – אך שום קול לא נשמע. בערב הציעו לו משכב והמצעים היו כה רכים ונעימים עד ששקע מיד בשינה עמוקה.
כשהתעורר בבוקר מצא עצמו בין ההרים. העץ נעלם ואתו האוהל וזוג הזקנים. נדמה היה לו שכל אותו אוהל לא היה אלא חלום. אבל אז ראה את המשרת הזקן הולך ומתרחק בשביל שנמתח עד אל ראש ההר, והלך ישר אל לב השמים הכחולים. לא עברו רגעים ארוכים והיהודי ראה את בתיה של ירושלים מרחוק. קרא לו היהודי בקול. הפך המשרת פניו, חייך והניע את שפתיו. גם הפעם לא נשמע קולו. הוא ניפנף לשלום והסב פניו אל השביל.
עברו ימים ושבועות. כמו תמיד היה יוצא ביום א' בבוקר לחברון כדי לסחור עם ערביי הכפרים שבסביבה. בדרך היה מהרהר בזוג הזקנים ובאוהל. תוהה היה האמנם פגש בהם, או שמא רק נראו לו בחלומו. והנה, באחד הימים והוא בדרך – (התמלאו השמים עבים) התעננו השמים וערפל כבד כיסה את ההרים, עד שאי אפשר היה לראות את הדרך שלפניו. הלך וגישש צעד אחר צעד עד שמצא עצמו ביער עבות. התחיל לרדת גשם, ענפי העצים חבטו בו והרטיבו אותו. והוא הלך וכשל שעות על שעות, עד שאזל כוחו. ישב היהודי מתחת לאחד העצים והתפלל, מי יתן ואראה שוב את אותו האוהל... ובטרם כילה תפילתו שקע בשינה. כשהתעורר מצא עצמו שוב באותו אוהל, מתחת לאותו אשל, ושוב האירו לו פנים. הזקן, נשא לו מים. המשרת מיהר לחטוב עצים, והאשה רבת החן אפתה עוגות.
בלילה הציעה לו מיטה. אלא שהפעם אחז בידו של המשרת ולא הניח לו אף בשנתו. היתה שנתו עריבה. וכשהקיץ מצא עצמו ביער. השמים התבהרו. העץ והאוהל נעלמו, וגם הזקן והזקנה. והמשרת הזקן חייך ושאל: "הערבה לך שנתך?"
שאל היהודי: "איפה הזקנים ומי הם?"
ענה לו המשרת: "אינך מכיר אותם? הלא הם אבותיך, אברהם ושרה".
ומיד נעלם
אז נתמלא היהודי בטחון, כשהלך בדרכים הקשות לחברון. הוא היה בטוח כי אבותיו בשמים פוקחים עליו את עינם לטובה, ומשמשים לו מליצי יושר.