ספורי ונהפוך הוא...

העץ של המן

כשאמר אחשוורוש למרדכי לתלות את המן על העץ – חיפש מרדכי עץ גבוה, כדי שכולם יראו וידעו: סוף רשע לתלייה. מצא מרדכי גפן מטפסת לגובה וביקש לתלות עליה את המן. סירבה הגפן ואמרה: "איני יכולה לתלות בראשי רשע זה. שהרי מפריי לוקחים יין לנסכים בבית המקדש".

ביקש מרדכי לתלות את המן על ראש התאנה סירבה התאנה ואמרה: "ממני לוקחים ביכורים למקדש".

ביקש מרדכי לתלות את המן על ראש הזית. סירב הזית ואמר: "ממני לוקחים שמן למנורת המקדש".

הלך מרדכי מעץ לעץ – ולא היה אף אחד מביניהם שירצה לתת עצמו כדי שיתלו בו את המן. היה מרדכי במבוכה גדולה, עד שבא חרבונה זכור לטוב – הלא הוא אליהו הנביא – וסיפר: "הנה עץ גבוה חמישים אמה – שעשה המן לתלות עליו את מרדכי היהודי"... הלך מרדכי אל אותו העץ, והעץ שמח לקראתו, ואמר: "כל הזמן פחדתי ורעדתי, שמא יצליח שטן זה לתלות עלי את מרדכי היהודי. עתה גדולה שמחתי שהוא עצמו יתלה על העץ. ובור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל".

ומרוב שמחה הוציא העץ גם עשרה ענפים, כדי שיתלו בהם גם את עשרת בניו הרשעים של המן הרשע.

כיצד הפך סבא לעושה נפלאות

סבא שלי היה רב ליטאי, מבני בניו של ר' חיים מוולוז'ין שהתנגד לאדמו"רים ולרבנים עושי הנפלאות. הוא היה למדן גדול, ולמד עם בני קהילתו ופסק להם הלכות ומנהגים, הכל כדרך הטבע, ונזהר עד מאד להתרחק מן המופלא. אבל יום אחד בשנה שינה את טעמו ונהג כאדמו"ר של חסידים. ביום זה היה מקבל "פתקים" מחסידיו ו"דמי פדיון" – שהועיד לצדקה, כדי שיתפלל בעד אחרים שיוושעו בעוניים.

וכיצד קרה הדבר שהמתנגד הליטאי נעשה לאדמו"ר עושה נפלאות?

הדבר החל בחג הפורים. סבא, הרב המתנגד, ישב בסעודת פורים עם האדמו"ר רבי יצחק מווארקו, שבפולניה. שתו קצת יין – כפי שנוהגים בפורים, והיו שמחים וקצת בגילופין, אמר הרבי מווארקו לסבא בבדיחות הדעת: "היום רבי, פורים, ומצווה להתחפש בחג. בוא ונתחלף: אתה תהיה אדמו"ר ואני אהיה רב מתנגד". הסכים סבא. פשט סבא את הקפוטה הרבנית שלו, ומסר אותה לאדמו"ר, וזה נתן לו את הקפוטה האמו"רית שלו.

"ועכשיו, כשאתה רב ליטאי עליך לדרוש ולאמור דברי תורה" – אמר סבא לאדמו"ר מווארקו. פתח האדמו"ר ודרש בדברי תורה. והיו דבריו נאים ומהודרים והביאו לפניו שאלות והוא פסק הלכות והיו פסיקותיו ברורות ומקובלות. המבחן עלה יפה.

"ועתה עליך לנהוג כאדמו"ר" – אמר ר' יצחק מווארקו. הסכים סבא. מיד כתבו כל המסובים פתקים והגישו אותם לסבא יחד עם דמי פדיון. ניסה סבא להתחמק מן הבקשות שנכתבו בפתקים אבל הנאספים לחצו עליו. "יודע אתה" – התלוצץ סבא – "אולי מוטב ונתחלק... אני אקח לי את דמי הפדיון, ואתה תעסוק במילוי הבקשות...".

פרץ האדמו"ר בצחוק אך לא ויתר, "לא" – אמר: "שנים אלה הולכים ביחד: פתק ופדיון, פתק ופדיון".

לבסוף נעתר להם סבא, הכתירו אותו המסובים וקראו לפניו: "יחי אדוננו מורנו ורבנו!" והגישו לו פתקים ופדיונות.

קרא סבא את הפתק הראשון ורוחו נעכרה עליו. היה זה פתק בקשה של יהודי, אב לבן יחיד שהיה חולה אנוש. יהודי זה ביקש כי הרבי יתפלל לאלוקים ויציל את בנו יחידו. הפתק השני היה של יהודי עני ומדוכא, שלא היתה לו אף פת לחם בביתו. ומבקש היהודי שהרבי יתפלל למענו כדי שאלוקים יתן לחם לו לאשתו ולילדיו.

קרא סבא את הפתקים ונאנח מעומק ליבו. אמר לו האדמו"ר: "רבינו! בפורים שמחים ולא נאנחים. אנחות לא יושיעו את היהודי הדל הזה. אתה חייב לעשות מעשה כדי לסייע לו".

לא ידע סבא אילו מעשים לעשות. אמר לר' יצחק: "אמור לי מה לעשות – ואעשה". אמר לו ר' יצחק: "עליך להתפלל ואחרי כן עליך לגזור שהילד יתרפא. וכאשר צדיק גוזר – הקדוש ברוך הוא מקיים".

"אבל אינני צדיק" – טען סבא.

"היום אתה צדיק. הרי כל היהודים האלה הכירו בך שאתה רבם. ובידך להושיע".

ציית סבא לאדמו"ר, קרא את הפתקאות, גזר והתפלל. והנה נתרפא הילד, אף על פי שזה היה מעשה של צחוק ובדיחות הדעת הנהוג בפורים – נושעו אנשים על ידי תפילותיו של סבא.

התחילו אנשים לספר זה לזה כי הרב הליטאי נוהג כאדמו"ר ועושה נפלאות. מיהרו אליו אנשים עם פתקים ופדיונות וביקשו שיושיעם. סבא סירב לקבל פניהם ושלח אותם אל האדמו"ר מווארקו, "כבר החזרתי לו את הקפוטה שלו" – אמר: "ואין אני יכול לעשות נפלאות".אך הם סרבו ללכת. וכיוון שנשארו – וכי יכול היה לסרב? וכי יכול היה שלא להתפלל למען חולה. סובל, עני ונרדף?

לבסוף גמר בליבו שיקרא פתקים ויקבל פדיונות וינהג כאדמו"ר גמור רק פעם אחת בשנה, בפורים. אז היה הולך אל ר' יצחק מווארקו, לוקח את הקפוטה שלו ולובש אותה וקורא את כל הפתקים שנצטברו במשך השנה, גוזר כצדיק והקדוש ברוך הוא מקיים.

וסבא ור' יצחק נתקרבו זה לזה במעשה הפורים ונפשותיהם נקשרו. אמר ר' יצחק לסבא: "הנה התקשרנו במעשה האדמו"רות ליום הפורים, אבל ימי הפורים אינם עוברים כלל וכוחם נמשך כל ימות השנה, כמו שכתוב:" "והימים האלה לא יעברו". והנה רואה אתה שיש עניים מישראל הזקוקים לישועה בכל יום ויום, וישועתם תלויה בך. ומי שיש בכוחו להושיע אסור לו להמנע מכך".

אמר לו סבא: "אם כוח ימי הפורים נמשך על כל ימות השנה, יתמשך גם כוח תפילת הפורים על כל ימי השנה. והיו כתר האדמו"רות וקפוטת האדמו"רות למי שהם שייכים לו. ואני די לי בכך שאני אדמו"ר של פורים יום אחד בשנה".

ומאז לא שב עוד סבא לשמוח בפורים כבתחילה. אמנם הוא הוסיף לשתות יין, להתלוצץ ולומר מילים בדוחות. אך בתוך לבו הצטער בצערם של ישראל, שאת פתקיהם היה קורא כל היום, ועל צערם וענותם היה דואב. בקול מלא עצב היה שר כל היום את המזמור ששרים בפורים: "למנצח על איילת השחר, אלי אלי למה עזבתני... למה עזבת את אלה היהודים, ומדוע אתה נותן להם להיות שרויים בצער וביסורים... אנא... הושע אותם.. חלצם מסבלתם..חושה..הצילה מחרב נפשם..".

והיה קורא פתק אחר פתק, והיה נאנח ונאנק, כי כל פתק היה בו צער ויסורים כאב וצרה וענות נפש שדי בהם כדי לשבור לבו של אדם. ויום פורים נהפך לו ליום כיפורים.

ואמרו לו חסידיו: "כך מקיים אתה את השמחה לשמוח בפורים?"

אמר להם סבא. "יהודי שמח בנפשו וגוי שמח בגופו. והנה בשמחת פורים יש מן היסוד הגויי, יסוד שהוא זר לרוח ישראל המקורית. שהרי שמחה אמיתית היא ביטוי של נשמה יתרה ואין בה שום אבק של ליצנות והתהוללות".

אמרו לו: "אם כך מדוע מצווה היא לשתות בפורים עד דלא ידע ? ומדוע מצווה היא לצחוק ולהתלוצץ ולהנות ואף להתהולל קימעא ?"

חייך סבא ואמר: "בפורים הכל הפוך... כמו שכתוב במגילה: "ונהפוך הוא"... ויש בכך כוונה עמוקה שיהודי מתחפש לאחשוורוש השיכור, או להמן הרשע ועושה מעשי צחוק וליצנות. התחפשות זו באה כדי לבלבל את השטן שביום זה היהודים מכורים לו, להערים עליו ולהוליכו שולל כדי שיבטל את קיטרוגיו וגזרותיו. וכשהם מתחפשים ונוהגים כגויים – הרי נחשבים הם בעיני השטן כאילו היו "משלנו" חס ושלום, והם פטורים מעונשו". והוא היה מוסיף: "את שמחת הפורים לקחנו מהמן ימח שמו, הוא היה הראשון ששמח ועלז בפורים. אלא כשנהפך הגלגל לקח ממנו מרדכי את שמחת הפורים ואף כי שמחה זו נצטרפה בתפילות היהודיות הנה נשאר בה משהו ממקורות זרים כדאי לבטלם ולהתגבר עליהם."