ספורים מבית אביו של שז'ך - ב'

בא דג

ארץ ישראל גובלת בים, ודגי הארץ, דגי טבריה ודגי עכו התפרסמו בכל העולם בטעמם הטוב, ואף מחוץ לתחומי הארץ היו מספרים עליהם ספורים רבים, מעשיות, ואף בדיחות.

כשהיינו קטנים היה הרבי משנן עמנו את אותיות האלף בית, ומספר לנו סיפורים נפלאים על כל אות ואות. היתה לו דרך מיוחדת ללמד את האלף בית. היה לוקח ומצייר שתי אותיות:

א ב ומחבר אותן למילה "אב".

היה מצייר ג ד ומחבר ל"גד", מזל. והיה אומר: " כשאבא שבשמים אתנו. המזל משחק לנו."

ואחר כך היה מלמד לנו :

א - אלף

אלף בינה, כאשר תלמד תהיה לך בינה וחכמה.

ב - בית

ג - גמול

ד - דלים

גמול דלים - עשה צדקה וחסד.

ומדוע נוטה רגלו של גימל כלפי הדלת ?

כדי ללמד שכך צריך לנהוג גומל חסדים. חייב הוא לרוץ אחרי הדלים כדי לעזור להם, ולא לחכות עד שיבואו הדלים אליו. בשבת, כשהגיעה שעת הארוחה, היה אומר: ילדים מה נביא לאכול בשבת ? החלו הילדים להכריז: לחם, ירק, בשר.

ענה להם אבא: לא ילדים. עכשיו כאשר הפכנו את השולחן משולחן לימוד, לשולחן אוכל. הפכנו גם את סדר האותיות. ואם תקראו נכון תדעו מה להביא לשולחן. התחלנו לנחש: "בא" מה זה ? "בא" הוא בא. ודג מה זה ? דג ! ופירושו להביא דגים. לכו ילדים והביאו לנו דגים מדגי הים ונאכל ונשבע.

בגד של משי ליום שיבוא...

סבא היה רואה למרחקים, הוא לא ראה את הקרוב אליו, הוא ראה את השמש, את הירח והכוכבים, אך לא ראה את העצים והפרחים.

הוא היה נוהג לומר: "השמים שמים לה', והלבנה, היא יוצאת כדי שנקדש אותה."

אבל העצים והפרחים, לא היו של סבא, הם היו זרים לו, הם היו שייכים לבעלי הארץ ששנאו אותו.

הוא שמע את שירת המלאכים, אך לא שמע את פיכפוך המעיינות ושריקת הרוח.

אבל תמיד סבא היה מקשיב. לְמה הקשיב ? לקול פעמי המשיח. לפעמים הקשיב באוזן נטויה וברטט לב. לפעמים, כשהיה נאנח מעומק לב, חשבתי שהוא שומע ויודע מה רחוקים פעמי משיח, הוא שומע ויודע מה רחוקה עוד הדרך.

בארון, היתה מוכנה לו קפוטה של משי, קפוטה לבנה. קפוטה זו ילבש ביום שיצא לקבל את פני המשיח. כל השנה נח הבגד בתוך תבלינים מיוחדים במגירה של חג הפסח, בערב פסח היה מוציא ומאוורר ומכשיר אותו. שמא יבוא המשיח בעצם ימי החג.

כל ימי חייו היו שרשרת של קיום מצוות. כשאכל רימון כל גרגיר וגרגיר היה מצווה. וכשאכל ענבים חדשים, היה זה לשם מצווה. בכל רגע ורגע ביממה ביקש לברך כדי להשלים "מאה ברכות" וכל רגע ורגע שבין מצווה למצווה היה טעון עצב וכיסופי נפש לקיום המצווה.