ספורים לשבת מבית אבא

אוצרי לך

שני אוצרות היו לקב"ה בשמים, שהיו גנוזות עמו תשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, ואת שניהם נתן לישראל.

חמדה גנוזה אחת : תורה שמה. וחמדה שניה - שבת.

את אוצרו הגדול נתן לישראל תוך פרסום רב ובחגיגה גדולה, במעמד הר סיני, ואילו את האוצר השני נתן בצינעה, בינו לבינם. ואבותינו לקחו את שני האוצרות הגנוזים הללו וקבעום לאחד. בכל שבת ושבת היו יושבים ועוסקים בתורה, עד שיום זה הפך ליום שכולו מקרא קודש.

והיו אבותינו משתעשעים באוצרותיה, מעמיקים ומעיינים בהם, וחמדת התורה והשבת נמשכים על כל ימי חיי עם ישראל. אוצרות גנוזים אלה הורישו לי אבותי ואת אלה מבקש אני למסור לבני.

ותפילה בלבי שייטיבו לשמור ולנצור את החמדות הגנוזות כדי שיעברו מדור אל דור, עד סוף כל הדורות.

הדסים בליל שבת

בימי קדם נהגו העם לצאת בערב שבת, בשעה שהשמש עומדת לשקוע לשדות ולהרים, ולקבל את פני שבת המלכה.

בצפת, לדוגמא, ראיתי אנשים זקנים לבושים בגדי שבת, הולכים לשדות ושרים :

"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה", וגם ראיתי כי בכל בתי הכנסת, עומדים אנשים ופניהם לצד מזרח. וכשבאה השבת הם הופכים פניהם אל הדלת לקבל את פני השבת.

בימים קדומים נהגו לקבל את פני השבת עם שני עלי הדס ביד, כמו שמקבלים פני אורח יקר בפרחים. ובבתי כנסת רבים היו נוהגים לחלק הדסים בלילות שבת.

ריח גן עדן

בסיפור זה מבקש אני לספר לכם מדוע מקבלים את פני השבת דווקא בהדסים.

באותו יום בו גירש אלוקים את אדם וחווה מגן העדן ערב שבת היה, כשעה לפני שקיעת החמה, והיה אדם הראשון עצוב מאוד, הוא הרגיש דל ושפל על שחטא ולא שמע לדבר

האלוקים וצר היה לו לעזוב את גן עדן הנפלא.

ביקש אדם מאלוקים שיתן לו לקחת מזכרת מן הגן כדי שיוכל תמיד לזכור את המקום ממנו גורש, כדי שיוכל לעשות תשובה ולשוב אליו.

הסכים אלוקים, קטף האדם כמה עלים משיח ההדס, וחשב : "כמוני גם ההדס קטן ושפל בין העצים."

יצאו אדם וחווה מגן העדן ועלי הדס בידם. ולכל מקום אשר הלכו הלך אתם ריח גן עדן, ומאז, בכל שבוע, כאשר יורדת שבת המלכה לעולם, מעלים יהודי ספרד עלי הדס לשולחן ואומרים: "מי שיושב ליד שולחן השבת זוכה להריח ריח גן עדן".

מי שרואה הדס בחלומו

מעשה בשני שד"רים ספרדיים שבאו לפני שנים רבות לקהילת וורשה שבפולין כדי לבקש עזרה בשביל בני הישוב היהודי בירושלים.

בשבת הם הסבו לשולחנו של סבא שהיה רבה של העיר וורשה, וסיפרו סיפורים נפלאים על ארבע ערי הקודש - ירושלים, חברון, טבריה, וצפת.

אחד השד"רים ר' יצחק, הביא לאימי מתנה מארץ-ישראל, צרור הדסים לשבת. את ההדסים הניח על שולחן השבת, כמנהג הספרדים בארץ הקודש, והריח מילא את הבית עד שהיה בו שמינית מריח גן עדן.

בלילה, כשהלכתי לישון נתן לי ר' יצחק ענף אחד, ואמר לי להניח אותו תחת הכר, כדי שיהיה לי ריח טוב בשנתי, ואחלום חלומות טובים. שכן מי שרואה הדס בחלומו, סימן טוב לו, ועתיד הוא לעלות לארץ-ישראל.

הנחתי את ההדס מתחת לכר ועצמתי היטב את עיני כדי שאחלום חלום טוב, ואכן חלמתי חלום טוב.

למחרת שאל אותי ר' יצחק אם אמנם חלמתי חלום ומה ראיתי בחלומי.

סיפרתי לו: חלמתי שאני הולך בהרי ירושלים, בדרך לבית המקדש. והנה לפני גן גדול מאוד מלא עצים ואילנות גבוהים, וסביבם שיחים נמוכים של הדסים, מאות ואלפי שיחי הדס. רציתי להיכנס לגן, אך ליד השער עמדו שומרים, ומנעו ממני לבוא אל תוך גן ההדסים. אמרתי להם: גם לי יש הדסים מירושלים. והבאתי להם את ענף ההדס שהיה לי מתחת לכר ונתנו לי להיכנס. ובאותו רגע התעוררתי ומצאתי כי הענף בידי.

ר' יצחק היה נרגש מאוד כאשר שמע את חלומי. "אילו לא באתי לכאן אלא לשם חלום זה בלבד, דיינו" אמר לסבא.

במוצאי שבת הגיש לי ניירות ועטים, וביקש ממני שאצייר לו את הגן ואת המקום שבו הוא נטוע בדיוק רב, ככל שזכרוני מגיע. כי מקומו של הגן הזה הוא סוד גדול וחשוב, וצדיקי הדור מבקשים לדעתו, ואולי בעזרת חלומי יעלה בידו למצוא את מקומו של אותו גן, המוליך בוודאי אל גן העדן.

וכך ציירתי לו ציורים רבים , ציירתי את האילנות והשיחים, והצפרים שעמדו עליהם וצפצפו שירים נעימים ומתוקים. וציירתי לו את ההרים והגאיות שביניהם היה הגן נטוע. ור' יצחק לקח את כולם.

כשהגיע שעתו לשוב לירושלים נפרד ממני וברך אותי שניפגש בארץ ישראל, היות ומי שרואה הדסים בחלומו סימן שיזכה לעלות לארץ, והוסיף : "מי יתן ונזכה לראות את הגן שנראה לך בחלומך".

וכפי שהראו לי בחלום זכיתי לעלות, אבל לא זכיתי לראות את רבי יצחק. אך סיפרו לי שכל ימיו ביקש לגלות את מקומו של הגן שנראה לי בחלומי.

ויש אומרים שבסופו של דבר עלה הדבר בידו. אך מיד נתבקש להשיב את נשמתו לבוראו וכשנפטר, לקח עמו את הסוד.

גם אני חיפשתי את מקומו של הגן כפי שנכרת בזיכרוני, את ריחו מביא לי צרור עלי הדסים העומד על שולחני בכל ליל שבת, אבל את מקומו שכחתי.

וצר לי, על כי מסרתי את כל הציורים המראים את מקומו לידי ר' יצחק, ולא נותר לי אף אחד מהם. תפלתי שאזכה ואמצא אותם.