נעליים חדשות לפסח

כל ילדי החדר נהגו "להתחדש" בחג הפסח. לזה תפרו מעיל חדש, לזה חולצה ומכנסיים, לילדות תפרו שמלות חדשות. וכשהלכו הילדים בליל החג לבית הכנסת, קיבלו אותם חבריהם בתרועות שמחה: "תתחדש! תתחדש!"

כך נהגו כל הילדים. לא כך נהגנו אנחנו. אבא לא דאג לכך שיהיו לנו בגדים חדשים לחג. הוא עצמו מעולם לא הקדיש תשומת לב לבגדים שלבש. הוא נהג לומר: השבת והחג מחדשים את האדם ומייפים אותו. כל מי שנראה מרופט ישן ומלא אבק בימות החול – פושט את צורתו הישנה ולובש צורה חדשה יפה וחגיגית. וממילא מתחדשים גם הבגדים שהוא לובש.

הוא סיפר לנו סיפור על רב אחד שבא להתארח בעיר גדולה. אותו רב עני היה, ולא היה אלא בגד אחד אותו לבש בחול ובשבת. והיה אותו בגד בלוי ודהוי מרוב שימוש, ומלא טלאים וכתמים. תושבי העיר ידעו כי אותו רב עני הוא, חכם גדול, ולמדן גדול, והזמינו אותו לבוא ולדרוש בבית הכנסת בשבת. וביקשו תושבי העיר לקנות לו לבוש חדש לשבת. אבל הרב סירב. "שונא מתנות יחיה" אמר "ומעולם לא קיבלתי מתנה מאיש".

וכשהפצירו בו הבטיח להם כי בשבת ישנה את לבושו מזה של ימי חול, ונחה דעתם. והנה, כאשר בא בשבת לדרוש בבית הכנסת ראו שהוא לובש את אותו הלבוש הדל שלבש במשך כל ימי החול. התפלאו תושבי העיר ואמרו: רבי, הן אמרת שבשבת אתה משנה את לבושך?

אמר להם: "אמת. הרי השבת משנה הכל. הנשמה מתרחבת, ואף הגוף נעשה גדול יותר. והבגד נאה יותר".

שתקו. אך בליבם חששו שמא יבזו תושבי העיר את דבריו כשיראו את בגדיו הבלויים, כמו שנאמר: "חכמת המסכן בזויה". אולם כשעלה ודרש נדמה היה כי פיו מפיק מרגליות, גופו גבה, פניו כפני מלך בהדרו והקפוטה המלאה טלאים הבריקה. הכתמים נראו כאבנים יקרות ומן החורים בקעו קרני פז...לאחר הדרשה מיהרו כולם לברך אותו ולשמוח בו. נראה היה בעליל כי דבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ולא מן הלבוש.

כך סיפר אבא. אבל למרות שלא דאג כלל לקנות לנו בגדים נאים לחג – נהג לקנות לנו נעליים חדשות לפסח. נעליים חזקות וטובות. וכשהיה בודק את החמץ לפני הפסח היה בודק גם את נעלינו.

ומדוע קנה דווקא נעליים? כי חג הפסח הוא חג הגאולה. ואם יבוא המלך המשיח לגאול את עמו ולהוביל אותו לארץ הבחירה, צריך שיהיו נעליים חזקות לאלה החפצים להיגאל, כדי שיוכלו ללכת במדבר העמים ולא להיכשל באבני הנגף.

כמו כן סיפר לנו אבא על חנוך, נכדו של אדם הראשון, אותו צדיק שחי בעולם סמוך לבריאה, בימים שלפני המבול, כשהעולם עוד היה חדש, אותו צדיק התהלך בתום וביושר לפני אלוקיו, וה' לקח אותו חי השמימה. כשישב שם, בין צדיקי גן עדן ומלאכי שמים, שאלו אותו: "במה רוצה אתה לעסוק בשמים?"

אמר חנוך: "מבקש אני לתפור נעליים לילדים".

שאלו אותו: "מדוע דווקא נעליים?"

אמר להם: "זוכר אני כאשר הייתי נודד והולך עם זקני אדם הראשון, ומבקש את מקומו של גן עדן האבוד, סיפר לנו סבא אדם על הגן הנפלא, ועל מלך המשיח היושב שם, מצפה לבניו כדי לגאול אותם ולהשיב אותם מגלותם אל שלוות גן עדן".

"ההליכה היתה קשה מאד", סיפר חנוך. "רגלי הילדים הרכים נפצעו באבני הנגף, שפיזר השטן כדי למנוע מאדם ובניו את ההליכה בדרך הגאולה. והפצעים שתתו דם... על כן רוצה אני לתפור נעליים לילדים כדי שרגליהם לא ייפצעו בלכתם בדרך זו".

ואבא הוסיף וסיפר, כי גם משה נתן נעליים חדשות וחזקות ליוצאי מצרים כדי שיוכלו ללכת במדבר ששרץ נחשים וצפעונים. נעליים אלה לא בלו במשך ארבעים שנה, ושימשו את בני ישראל בכל שנות הנדודים במדבר.

"ומאז שגלינו מארצנו" – אמר אבא – "נודדים אנו מארץ לארץ ומצפים למלך המשיח שיבוא לגאול אותנו. ואנו הולכים וכושלים, הולכים ונופלים, מתקדמים ונרתעים לאחור. והדרך קשה, אבני הנגף פוצעות את הרגליים. והילדים הרכים נפצעים ובוכים. וצר לי על כאבם ויסוריהם..

ועתה ילדים יקרים, כאשר חג הפסח, חג הגאולה קרב ובא – רוצה אני שיהיו לכם נעליים חזקות ומשובחות" – סיים אבא,

"כדי שתוכלו להתגבר כאריות ולרוץ כצבאים, לקראת המלך המשיח".