מדוע ציוה 'אור החיים' לגדוע עץ
עץ גדול היה בחצרו של אבא, עץ עתיק יומין ורחב צמרת. אהב הרב הישיש לשבת בצל העץ וללמוד. צפורי השמיים אהבו אף הן לקנן בעץ הנאה, ובמשך כל היום עפו מענף לענף, מעל לראשו של הרב הזקן שישב שקוע בספריו, שרו וציפצפו.
אהב הרב הזקן לשמוע את זמרתן, לפעמים נדמה היה לו שאף הן, הציפורים הקטנות, אוהבות את חברתו ושמחות לשמוע את נעימת תלמודו.
יום אחד, בט"ו תמוז יום השנה לפטירת "אור החיים" הקדוש באו שכניו של הרב, מנאמני "אור החיים" לחצר ובידיהם גרזנים. "באנו לגדוע את העץ" אמרו.
השתומם הרב על המעשה המוזר שהם אומרים לעשות. היתכן? לגדוע עץ? הרי זו עבירה על מצוות "בל תשחית?!"
ענו לו: "מסורת היא בידינו מימי "אור החיים" הקדוש לגדוע את העץ הזה בכל פעם שהוא מתמלא ענפים וצפורים. כך נהג לעשות "א ור החיים" הקדוש בעצמו, וכך עושים גם אנחנו לאחר מותו".
"ואף על פי כן לא אתן לכם לגדוע את העץ" – אמר אבא. "הרי זו עבירה, שאלו אותו?" הסבור אתה "שאור החיים" לא הכיר את המצווה? ואף על פי כן נהג כפי שנהג. האין אתה מכבד את רצונו? בוודאי היה לו טעם נסתר לנהוג כפי שנהג".
ענה להם: "בוודאי שאני מכבד את רצונו. אלא שאין לי עסק בנסתרות. ועלי לנהוג לפי ההלכה ומובטחני ש"אור החיים" הקדוש דעתו נוחה ממנהגי".
העץ לא נכרת והוסיף לגדול ולגדול. הצפרים הוסיפו לקנן בו לצפצף ולשיר ולהנעים את תלמודו של אבא בזמרתם.
ומעשה וישב עם תלמידיו ולמד עמם הלכות קדשים והעמיקו חקר בעניין השירה שנהגו הלוויים לשיר במקדש ונמנם הרב בתוך תלמודו, ובשנתו נדמתה לו שירת הציפורים כשירת הלוויים בבית המקדש.
כשהתעורר גילה את הדבר לתלמידיו והיה ביניהם זקן אחד מנאמני "אור החיים" הקדוש. תפש הזקן הישיש בזקנו של אבא, נענעו ברעדה וקרא: "זה הדבר! זה הדבר שבגללו גדע "אור החיים" את העץ. הוא ידע את הסוד! הצפרים המקננות בעץ זה שומרות את מנגינת המקדש שנפסקה עם החורבן. ואור החיים חשש שמא השירה תביא לכך ששומעיה ידחקו את הקץ בטרם עת. וכדי לא לעורר את האהבה עד שתחפץ ציווה לגדוע את העץ".
אבל אבא סירב גם הפעם לגדוע את העץ. אולי כבר בא הזמן לשוב וללמוד את השירה.. אולי כבר באה עת דודים ויש לפתוח בשיר"...
ובסתר, בלי לגלות את הדבר לאיש, ביקש הרב מאחד החזנים לרשום את ציפצוף הציפורים על הכתב, כדי שאפשר יהיה בבוא העת ללמד את העם שירה חדשה. והוא רשום בספר גנוז.