לראות אם נפתחו השמים
ערב יום הכיפורים. כל היהודים כבר דומים למלאכי שמים. כולם עטופים בקיטל לבן ובטלית לבנה, כולם מהלכים יחפים, אין אוכלים ואין שותים ואומרים שירה.
בפתח בית המדרש שליד ביתנו עומד שכני הרב ועיניו בשמים.
ניגשתי אליו ואומר לו : רבי, מדוע זה, מסתכל אתה כל העת בשמים ? הרי שעתה של תפילת כל נדרי קבועה היא, רבע שעה לפני שקיעת החמה. במה איפוא אתה מסתכל ? ומה אתה רואה ?
שתק הרבי והוסיף להביט בשמים. אבל אני הפצרתי בו שיאמר לי מה הוא מבקש שם עד שלבסוף פתח את פיו וסיפר :
"יום הכיפורים שונה מכל הימים. שבכל הימים ישנה מחיצה המפרידה בין שמים לארץ. השמים שמים לה' ולמלאכיו, והארץ לבני האדם. ומחיצה מפרידה ביניהם. הארץ סגורה בתוכה למטה, והשמים סגורים ומסוגרים למעלה. אולם ביום הכיפורים נפתחים שערי השמים, הארץ והשמים מתאחדים ואין כ ל הבדל בין צבא השמים לצבא הארץ. בני אדם דומים למלאכים. ולשעה זו, שעת הפתיחה של שערי השמים אני ממתין, כדי שבאותו רגע ממש אמהר ואפתח בתפילת "כל נדרי" על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אותה תפילה שנוהגים לומר רק ביום כיפור, בשעה שישיבות של מעלה ושל מטה מתאחדות".
במוצאי היום הקדוש לא הלך הרב לאכול, ולא הסיר את הקיטל והטלית, עד שלא ראה את שערי השמים שבים ונסגרים.