השטיח של עזרא הפרסי
עזרא עלה מן העיר חמדאן שבפרס. כל ימיו עסק עזרא באריגת שטיחים יפים עד מאוד ומכירתם לעשירי פרס, וכך פירנס את משפחתו בכבוד. אבל גלות היא גלות. אף כי הפרנסה היתה טובה – סבל מאוד משכניו שהיו יורקים בפניו וקוראים לו בכל מיני שמות גנאי. ויותר ממנו – סבלו ילדיו. הוא הבין מהי גלות ומדוע הוא סובל. אבל ילדיו לא הבינו: למה גלות? ומדוע הם יהודים? ומדוע מתנפלים עליהם ילדי הגויים? ומדוע עליהם לסבול ייסורי נפש?
יום אחד קם עזרא והחליט לעזוב את הגולה ולעלות לארץ-ישראל. הוא התיישב במושב חדש בגליל. בוקר בוקר היה משכים וקם, מתפלל עם הנץ החמה, אוכל משהו, ומיד יוצא לעבוד בשדהו, לזרוע, לחרוש, ולנטוע לפי הצורך ולפי העונה. והיה עושה את עבודתו בשמחה רבה, ולא ידע עייפות מהי.
ליד ביתו סידר לו ערוגות פרחים ודשאים, ועשה מהם שטיח נפלא ונהדר, בדמות השטיחים הפרסיים שהיה אורג בשבתו בגולת פרס. וכל אדם שהיה בא לביתו היו מזמינים אותו לשבת ולהתענג על גבי הדשאים - על השטיח. והוא היה אומר לאורחיו: שם ישבנו על שטיח ואף כאן אנו יושבים על שטיח. אלא ששם היה זה שטיח מת, וכאן זכינו ואנו יושבים על שטיח חי.