הארמני בעל שלושת הכובעים

באור לארבעה עשר בניסן, שהוא ערב פסח, היה אבא בודק את החמץ. והיה בודק בדחילו ורחימו, באבוקה של נר ובנוצה של עוף, וכל הילדים עוזרים על ידו.

לפני כן היה נוהג לשים עשר חתיכות חמץ בפינות הבית השונות, כדי שהברכה על ביעור חמץ לא תהיה לבטלה. אחר כך היה מוכר את החמץ לגוי. כך היה מנהגו של אבא, שחי בגולה, מדי שנה בשנה.

בשנת ת"ש, 8 שנים לפני הקמת המדינה, עלתה משפחתנו ארצה, ואבי התיישב בחצר "אור החיים" בירושלים העתיקה. באחד מטיוליו בעיר פגש אבי ארמני בשם יוסיפון, ומאז היה מוכר לו את החמץ. כל ערב חג היה בא הארמני, שותה כוסות יין ועורך את שטר מכירת החמץ, וכך נהגו שבע שנים משנת ת"ש ועד תש"ח.

באותה שנה, שנת תש"ח, חלה אבא לפני הפסח, ולקחו אותו לבית חולים, כשהבריא ורצה לחזור לביתו – כבר נסגרו הדרכים. הערבים תקפו את היהודים והבריטים לא נתנו ליהודים להיכנס לעיר העתיקה. בקושי רב ובעזרת תחבולות שונות הצלחנו להחזיר את אבא הביתה.

מספר ימים לפני פסח גברה המלחמה בין היהודים לערבים בכל רחבי הארץ. בכבישים השתוללו כנופיות של ערבים מזוינים, בערים המעורבות שגרו בהם יהודים וערבים – היו קרבות רחוב. וכך היה גם בירושלים. כל שכונה נלחמה על נפשה. ובאמצע העיר, בין החומות – נלחמו יהודי העיר העתיקה כשהם מוקפים בעשרות אלפי ערבים, ואף הבריטים, שהקימו

גדרות תייל ומבצרים בלב העיר – עוזרים בידי הערבים. היו אלה ימים קשים, ימי עמל ודאגה. בעיר הנצורה חסרו לחם ומים ונפט לבישול ולאור. ואבא, בין שאר דאגותיו, חשש שלא ימצא גוי שיקנה ממנו את החמץ.

חיפשו רבני ירושלים עצה ותחבולה, והנה כבר הגיע ערב פסח. בשעת בוקר מוקדמת דפקו על דלת ביתנו. אבא פתח את הדלת, וראה יהודי בפתח: "מי אתה ר' יהודי?" שאל אבא.

צחק האיש ואמר: "אני יוסיפון הארמני, ובאתי לקנות את החמץ".

יוסיפון! אבא שמח והשתומם: "איך באת? ואיך לא פגעו בך?"

הוציא יוסיפון שלושה כובעים מסלו ואמר: "כשהלכתי בין הערבים – לבשתי כפייה. כשהגעתי אל הבריטים – לבשתי כובע בריטי. וכאשר הגעתי לרחוב היהודים החלפתי את כובעי בכובע רבנים שחור".

שמח אבא שמחה גדולה. וכדרכו נתן לו כוסית יין וערך את שטר מכירת החמץ. אחר כך ליווה אבא את יוסיפון עד לגדר התייל שמאחוריה ישבו האנגלים, ונפרד ממנו בברכה: מי יתן וניפגש שנית בחצר "אור החיים".

אחרי הפסח לא רצה אבא להשתמש בחמץ שקנה ממנו יוסיפון. השתוממה אמא בדאגה, כי הימים ימי רעב ומחסור. אבל אבא סיפר לה דאגותיו: מי יודע מי היה האיש שקנה ממני את החמץ... מי יודע אם היה זה יוסיפון שכננו הארמני...לבי אומר לי כי היה זה איש אחר, שלא מבני הנוכרים, שרצה להשקיט את לבי ולמנוע את הדאגה למכירת החמץ.. ומי היה האיש אם לא יוסיפון? אמא לא שאלה.

גם אנחנו ניחשנו: אליהו הנביא.