ברכת הורים

מנהג היה בהר ציון שבעשרת הימים שבין כסה לעשור, ובמיוחד בערב יום הכיפורים, היו מתכנסים בהר כל הילדים ממוסדות עליית הנוער. ושם בכיכר המרכזית הממונה על ההר מברך אותם , כמו שהיו מברכים הורים את ילדיהם מימים ימימה בערב יום הכיפורים.

ומעשה שהיה, כך היה: יעקבל'ה תינוק מישראל, היה שריד אחרון למשפחה יהודית שהושמדה במחנות המוות. באחד הימים שבין כסה לעשור, עלה יעקבל'ה עם חבריו ועם מורהו להר ציון. הילדים סיירו באתרי ההר כשהם עוברים מקבר דוד, למצפה הבית ולבית היריעות, ומשם לבית העדות, לחדר רחל, ולמרתף השואה. וכשהגיעו למרתף השואה והביטו מסביב, יעקבל'ה התרשם והזדעדע מאד ממראה המרתף, שכן במרתף השואה גנוז אפר של קדושים משלושים ואחד מחנות מוות, כשליד האפר נר תמיד בעל שש פתילות זכר לששת המיליונים שהושמדו, ומעל לצנצנות האפר - צנצנת הגז המרעיל, שהכניסו צוררי ישראל לתוך הכבשנים.

הילד הדליק נר, כשהוא עומד ואומר קדיש בלחש. דומם ומדוכא עמד ליד הצנצנת וזכר את משפחתו שאבדה, ואת כל אשר עבר עליו. הילדים סיימו את ביקורם בהר והלכו לדרכם. בשעה זו התחמק יעקבל'ה הקטן מחבריו וממורהו וחזר למרתף השואה. בכיכר המרכזית עמד לרגע ליד הכבשן הגדול. הכבשן הזכיר לו את הכבשן של מחנה המוות, וליבו פעם , יעקבל'ה ישב על הספסל מול הכבשן והביט בו. הביט והביט עד שנרדם. וכך מצא אותו הממונה על ההר. ישב הממונה לידו, ליטף את ראשו, וחיכה לרגע שיפקח את עיניו. כאשר התעורר הילד הביט בעיניים בוהות על הממונה היושב לידו.

לפתע תפס הילד את ידי הממונה בידיו הקטנות, ואמר: "אנא דוד, ברכני נא, כמו שאבי היה מברך לפנים, בערב יום הכיפורים".

שם הממונה את ידיו על ראש הילד ובירך : "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", ועיני הילד זלגו דמעות כשהוא פתח וסיפר :

ישבתי על הספסל, הבטתי בכבשן ונזכרתי במחנות המוות - עד שנרדמתי. בשנתי שמעתי ציפורים מצפצפות ושרות בעצב:

באה רוח לחדרי

מלטפת את מצחי

מחבקת מנשקת –

תקף אותי הרעד ...

וכך אמנם הרגשתי : רוח קלילה ומתוקה מרחפת על מצחי. "הבאתי לך נשיקה מאמא" אמרה הרוח.

צעקתי ובכיתי. אמא , בואי, בואי, את, בואי אלי, אמא . ואמא באה. פניה חיוורות כשלג. כך היו גם באותו יום מר ונמהר כאשר פרעו הפורעים הנאצים בגיטו, כאשר אמי לקחה אותי בסכנת נפשות והוציאה אותי אל מחוץ לגיטו, ומסרה אותי לידי גויה, שהיתה פעם שכנתנו. אמא נתנה לה את ארנקה, ושמה את ידי בתוך ידה של הגויה. ואז חיבקה ונשקה לי, וליטפה אותי במבט עיניה הבוערות. ומאז לא ראיתי אותה. לא אותה ולא את אבא, אותה הרגו לעיניו. אבא ידע כי הגרמנים הולכים והורגים מבית לבית, וחשש כי יבואו גם אלינו. הוא לבש את הקיטל (מעיל חג לבן) כמו בערב יום הכיפורים, את ידיו שם על ראשי וברכני ברכת אב בפעם האחרונה. ומאז לא ידעתי נשיקת אם ולטיפת אב. ועתה כאשר באה אמי בחלומי צעקתי: "נשקי לי, אמא. נשקי".

ואמא רכנה עלי. נישקה לי וליטפה אותי שוב ושוב. כאילו ביקשה להשיב לי את כל נשיקות האם שגזלו ממני הרוצחים במשך כל השנים שעברו מאז.

וגם אבא בא, באותו הקיטל שבו ראיתי אותו בפעם האחרונה. שוב שם את ידו על ראשי. ושוב ברכני בברכת אב יהודי. בירך ואמר:

"כאן אתה בארצך.

כל האבות הם הוריך.

כל הילדים הם אחיך."

הייתי כה שמח וכה מאושר וכאשר פקחתי את עיני ראיתי אותך עומד ומלטף את ראשי. ועל כן ביקשתיך : "ברך אותי בברכת אב. כמו שאמר אבי : כל האבות הם הוךיך..."

ומאז מנהג הוא בהר, לברך את ילדי ישראל מדי שנה בשנה, בערב יום הכיפורים, מול הכבשן.