במראה הסנה

משה היה רועה את צאן יתרו בהרים ובמדבר. ימים על ימים היה הולך עם הצאן, מהרהר וחושב על אחיו המתענים במצרים, ולבו יוצא מגעגועים אל אחיו. מזמן לזמן היו באות ציפורים שעברו במצרים ומספרות על העבודה הקשה שעובדים בני ישראל, ועל הנוגשים המכים בהם – ולבו של משה התכווץ מצער.

לפעמים עבר איש מצרי במדין והתארח בבית יתרו, חותן משה, וסיפר על החיים במצרים ועל העברים העובדים בבניית ערי מסכנות, גובלים טיט, מלבנים לבנים, עומדים ונופחים אש במשרפות הסיד.

בלילה חלם משה על האש הגדולה העולה ממשרפות הסיד במצרים, ועל אחיו היהודים העובדים עד כלות הכוח.

כשהתעורר דפק לבו בחוזקה. גופו היה מכוסה זיעה. ומיד אסף את הצאן ויצא למדבר להתייחד עם כאבו. ולפתע, כמו ראה אש גדולה, כאש שראה בחלומו, בוערת בלב המדבר. היה זה שיח קטן ושפל שעמד כולו בלהבות – אבל הסנה בער ובער ולא נשרף. הלהבות עלו גבוה גבוה, יותר ויותר.

ניגש משה לראות מה זה שהסנה בוער ואינו אוכל?

ואז התגלה אליו ה' מתוך הלהבות ואמר לו: משה, משה, אתה דואג וחושש לאחיך בני ישראל? אל חשש. כשם שהסנה בוער ואינו אוכל – כך גם אחיך, שום אש לא תוכל להם.

ואז ציווה אותו ה' ללכת למצרים ולגאול את ישראל. ומדוע הראה לו את הסנה? כי כשם שהסנה מלא קוצים, וכל מי שנוגע בו סובל וכואב, כך גם הקב"ה מצטער בצערם של ישראל.