בלבך הוא, בני
בליל ה"סדר" ישבו בביתו של סבא ר' מוטל'ה כל הבנים הנכדים והנינים – שבעים נפש ישבו ליד השולחן. סבא היה אומר את ההגדה בניגון שמח ועליז, וכולנו אמרנו ושרנו אחריו.
סבא היה מסביר לנו את דברי ההגדה, וכולנו הקשבנו לו..., כולנו שתינו ארבע כוסות יין, אכלנו מצות, מרור, כרפס, ביצים במי מלח כדת וכדין. ואחרי האוכל וברכת המזון – היינו פותחים את הדלת, ואליהו הנביא היה נכנס. סבא ר' מוטל'ה היה רואה אותו. אנחנו לא ראינו אותו, אבל הרגשנו בבואו.
סבא היה לוקח אותו ומושיב אותו בראש השולחן ומגיש לו את הכוס המיוחדת "כוס אליהו" שמזגנו למענו, ואומר: ומניין ידע סבא שאליהו הנביא יבוא. הוא קרא על כך ב"הפטרה" ב"שבת הגדול" שלפני חג הפסח. שם כתוב, שאלוקים ישלח את אליהו הנביא לפני היום הגדול, יום הגאולה. והרי חג הפסח הוא חג הגאולה, שבו נגאלו בני ישראל ממצרים.
ולשם מה בא אליהו? כתוב: כדי "להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". לאחד את כולם באהבת ה', באהבת התורה, באהבת עם ישראל וארץ ישראל.
אנחנו, הילדים, האמנו כי אליהו לוקח שורשים רכים מלבו החם של סבא ר' מוטל'ה, ושותל אותם בתוך ליבותיהם של הבנים, הנכדים והנינים, כדי שכולנו נהיה קשורים זה לזה במחשבה וברגש, ונאהב כולנו את תורת ישראל, את עם ישראל ואת ארצו.
וחשבתי שיום יבוא וגם אני אראה אותו.
והנה בא ליל ה"סדר". אני כבר גדלתי מעט, וכאשר הגיעה השעה לפתוח את הדלת לאליהו הנביא – רצתי לדלת ופתחתי אותה לרווחה.
אבל איש לא עמד בפתח. רצתי אל אבא ואמרתי לו בצער גדול: "אבא, אליהו לא בא".
אבא ליטף אותי: "בני, הוא בא. בוודאי שהוא בא..." "אבל לא ראיתי... אף אחד"
בוודאי שהוא נכנס".
"אבל איש לא עמד בדלת, אבא! איש לא היה שם." "בני היקר, הוא היה שם ולא ראית אותו, הוא נכנס. אני אומר לך שהוא כאן".
"אבל אני לא רואה, אבא. אני לא רואה...אתה רואה?"
"כן, בני, אני רואה אותו".
"איפה הוא, אבא, איפה"? צעקתי.
"בלבי, בלבך, בלב כל אחד מאתנו".
"בלב?" שאלתי "אתה רואה אותו אצלי, בלב שלי?"
"כן", אמר אבא ונשק על מצחי, "אני רואה אותו. אשריך, בני, שאליהו הנביא בתוך לבך".