פרשת תזריע

אין לשפוט על-פי מראה עיניים

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" (ויקרא יג:ב)

פרשת תזריע עוסקת בסוגים שונים של מחלות עור: שאת, ספחת, בהרת, צרעת וכדומה. מדוע מזכירה התורה את הדברים הללו? על דרך הפשט, בגלל חשיבות השמירה על הניקיון והבריאות. ואולם יש כאן עוד לקח, שאותו אפשר להפיק מסיפורו של ר' אלעזר בן שמעון (תענית כ ע"א-ע"ב).

"מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו ... נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקא, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!" מאז, ר' אלעזר תמיד לימד את תלמידיו שלא להתרחק מאנשים מכוערים ומעוותים, שהרי גם הם יצירי כפיו של הקב"ה.

התורה עוסקת, איפוא, במחלות עור כדי ללמדנו לא רק על חשיבות הניקיון וההיגיינה, אלא גם כדי להצביע על כך שכל בן אדם – ולא משנה מה מראהו – יקר לקב"ה, וכי עלינו לשפוט את זולתנו לא על-פי המראה החיצוני שלהם, אלא רק על אופיים.

בגמרא (תענית ז ע"א) מסופר עוד, כי בתו של קיסר התפעלה מאוד מחוכמתו של ר' יהושע בן חנניה, שהיה מכוער וגיבן. היא שאלה אותו: "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער" – מדוע שם הקב"ה חכמה נפלאה שכזו בכלי כל כך לא יפה? ר' יהושע השיב לשאלתה – בשאלה: "באילו כלים שומר אביך הקיסר את יינו הטוב?" – "בכלי חרס", השיבה לו. "גם העניים שמים את יינם בכלי חרס", אמר ר' יהושע, "אביך הוא עשיר גדול, מדוע שלא ישים את יינו בכלי זהב וכסף?" מייד ציוותה בת הקיסר על משרתיה למזוג את היין לכלי זהב וכסף – והיין החמיץ. כעס המלך ושאל את בתו: "ומי אמר לך לעשות כן?" אמרה לו. השיב לה הקיסר: "וכי אינך יודעת כי הדרך הטובה ביותר לשמור יין היא בכלי חרס?"

משל זה יכול, אולי, להסביר, מדוע אין הקב"ה תמיד נותן חוכמה לאנשים היפים ביותר, אלא לעתים דווקא לבני אדם, אשר המראה החיצוני שלהם דוחה.

לראות את עצמנו בזולתו

"וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ... וטימא אותו" (ויקרא יג:ג)

הפירוש הפשוט הוא, שבימים קדומים היו הכוהנים המאבחנים והמטפלים הראשונים. ואולם חכמי הקבלה מפרשים פסוק זה בדרך שונה.

חסיד אחד התלונן פעם באוזני רבו על איש אחד, שהיה בא אל ביתו בשבתות אחרי הצהריים, ביחד עם עוד אנשים. הוא התלונן שהאיש גורם לו עוגמת נפש: "הוא גאוותן שכזה", אמר.

להפתעתו, הרבי הוכיח אותו באומרו: "התבונן בעצמך, אולי דווקא אתה גאוותן?" – "מה זאת אומרת?" שאל החסיד, והרבי הסביר: "בבית המקדש היה ראי מיוחד, אשר כל מי שהביט בו ראה לא רק את מראהו החיצוני, אלא גם את בבואתו הרוחנית, את כל הטוב והרע שבו. כיום, כאשר בית המקדש אינו קיים, אומרים המקובלים שכל אדם הוא בבחינת ראי. כל מה שאדם רואה בראי הזה, ראי הזולת, הוא מן הסתם בבואה שלו-עצמו. אם בני אדם אחרים נראים לו מרושעים, עליו להתבונן בעצמו: אולי גם הוא מרושע. אם הזולת נראים לו טובים, אולי עדות היא לכך שבו-עצמו קיים טוב."

התורה מצווה על אדם הסובל ממחלה ללכת אל הכהן. לפי דברי חכמי הקבלה הרי הכהן עצמו, בבואו לבדוק את האחרים, חייב לבדוק גם את התנהגותו-שלו, ולראות האם גם בו עצמו יש, אולי, פגם כלשהו.

כאשר מנהיג מוצא ליקוי כלשהו בבני עמו, ייתכן מאוד שהחיסרון הזה מצוי בו-עצמו.