פרשת שמיני

יד ה' מגינה

"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט:כב)

בפסוק זה כתובה המלה "ידיו" בלשון יחיד – "ידו" – ואולם המילה נקראת בלשון רבים. חז"ל אומרים שמכיוון שהמילה כתובה בלשון יחיד, הרי שהיא מתייחסת ל"יד ה'".

את יד ה' ראינו בזמן היציאה ממצרים. וראינו אותה גם בזמן מלחמת השחרור: באחד הרגלים, כאשר אלפי יהודים עלו לרגל והתקרבו אל הר ציון, עמדו כהנים על ראש ההר והתכוננו לברך אותם. למראה המון היהודים שהתקבצו יחד החלו הערבים בצדו השני של הר ציון לחשוש, שהם באו לכבוש את הר ציון מידם. החיילים הערבים פתחו באש, אך בדרך נס אף יהודי אחד לא נהרג.

"הייתה זו יד ה'", אמרו המקובלים. "באותה שעה שהכוהנים נשאו את ידיהם לברך את העם הורמה גם ידו של ה', והיא שהסיטה את כדורי הרובים של הערבים מן ההר".

חטא השתיקה

" ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם" (ויקרא י:א)

הגמרא (סנהדרין נב ע"א) מספרת, שאיוב ובלעם היו יועציו של פרעה, וכאשר שמע איוב כי נדב ואביהוא נשרפו באש אחרי שהקריבו "אש זרה" לפני ה', נתמלא לבו אימה. מדוע? משום שהוא שמע את נדב אומר לאביהוא: "אימתי ימותו שני זקנים הללו (=משה ואהרן) ואני ואתה ננהיג את הדור?" אביהוא, ששמע את הדברים, שתק; ואולם גם הוא נשרף באש של הקב"ה.

אז נזכר איוב, שגם הוא עצמו שתק כאשר פרעה כינס את כל יועציו כדי להחליט כיצד לנהוג בעברים, אשר פרו ורבו יותר מדי. בלעם יעץ לו אז להשליך את כל הזכרים היהודים ליאור; ואילו הוא, איוב, שתק. בזמנו הוא סבר שלא היה שום דבר שלילי בשתיקה שלו; ואולם עתה, בשומעו שגם אביהוא נשרף באש ה' משום שלא מחה כנגד דבריו של נדב, איוב נבהל.

לא די בכך שלא נהיה אשמים במעשים שליליים: חובתנו למחות כנגד הרע ולעשות ככל יכולתנו כדי למנוע אותו. בסוגיות מוסריות עיקריות אסור לנו להישאר נייטרליים. כאשר מישהו מתכנן או מבצע מעשים רעים, איננו יכולים להתחמק מאחריות בכך שפשוט לא נעשה שום דבר. כל מי שהוא עד לאי-צדק ואינו מוחה כנגדו, כמוהו כמי שלוקח חלק באי-צדק הזה.

ברשימת החולשות האנושיות שומר דנטה מקום מיוחד לאלה, אשר ברגעים של משבר מוסרי גדול נוקטים נייטרליות ושתיקה.

כאשר החלו הנאצים בהשמדה – תחילה של היהודים, ואחר כך של הקתולים והפרוטסטנטים – שמרו מנהיגי העולם על שתיקה. על כן גם הם אשמים. אכן, במשפט אייכמן לא רק אייכמן לבדו הוא שעמד לדין: כל העם הגרמני וכל האנושות כולה עמדו אז לדין, משום שהם לא עשו דבר כדי למנוע את טביחתם של מיליוני אנשים חפים מפשע.

"מי שפייסו את הרודן, מי שרצו רק לעמוד מן הצד, מי שסגרו את גבולות ארצותיהם בפני פליטים, ומי שפשוט שתקו – כל אלה תרמו, במידה כזו או אחרת, לנפילה הרוחנית הגדולה של האדם ושל מצפונו במאה העשרים".

עלינו לזכור תמיד את הציווי האלוקי: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט:טז)

ההוראה היא רק חצי ממעשה החינוך

"דרוש דרש משה" (ויקרא י:טז)

הורים רבים בימינו מתלוננים, שהם עושים כל מה שיכולתם כדי להנחיל לילדיהם עקרונות מוסר נעלים, ואולם הצעירים של היום אינם מוכנים להקשיב. בדומה לכך, גם מורים רבים מבכים את העובדה, שלמרות ניסיונותיהם לנטוע בתלמידיהם אמות-מידה וערכי מוסר, אין הם מצליחים כלל להשפיע על התנהגותם. מדוע?

התשובה לכך מצויה בפירושן של שלוש מלים אלה: "דרוש דרש משה". מלים אלה הן בדיוק באמצע החומש; המלה "דרוש" מסיימת את חציו הראשון של החומש, והמלה "דרש" מתחילה את חציו השני.

חז"ל אומרים ש"דרוש" פירושו ללמד. אלא שזהו רק חצי המשימה; המלה השנייה, "דרש", משמעותה "לתת דוגמה אישית", להדגים את הדברים שאנו מלמדים. זהו חציה השני של משימת החינוך. לא די בלימוד בלבד: הדוגמה האישית חייבת להשלים את משימת חינוכם של האחרים, צעירים או זקנים, בדרכי החשיבה והעשייה הנכונות.

"וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י:כ)

באחת השבתות הזמין רב אחד את אורחו, רב גם הוא, לשאת דברים בפני אנשי קהילתו. אותו רב היה עייף ויגע מטורח הדרך, והרגיש שהוא אינו מסוגל לדרוש בציבור; אלא שהוא לא רצה לפגוע בחברו. על כן הוא ציטט את הפסוק "וישמע משה וייטב בעיניו", והוסיף: "משה כל הזמן לימד, והעם כל הזמן הקשיב; ואולם בפסוק שלפנינו אהרון הוא זה שדיבר, ומשה הקשיב - והיה שמח מאוד. מאחר שגם אני כל הזמן מדבר ומלמד, ברצוני כעת לשמוע מה שיש לך לומר".

חשוב מאוד שכולנו נטפח את אמנות ההקשבה. הורים מדברים כל הזמן אל ילדיהם, ומורים מדברים כל הזמן אל תלמידיהם; ואולם אם אנו רוצים שילדינו ותלמידינו יקשיבו לנו, חייב להגיע הרגע שבו נהיה גם אנו חייבים להקשיב למה שלהם יש לומר לנו.

הרבי הקודם מליובאוויטש, בשנות חייו האחרונות, היה כל כך חולה עד שלא יכול היה לדבר אלא בלחש. עם זאת, הוא המשיך לתת שיעורים ממושכים לחסידיו, שהיו מצטופפים סביבו כדי שיוכלו לשמוע כל מילה.

פעם הגיע אל הרבי מליובאוויטש דרשן מפורסם, וכאשר הוא שמע שהרבי המלומד מדבר אל חסידיו ותלמידיו בלחש, הוא התפלא מאוד. "אינני מבין", אמר, "לי יש קול עבה וחזק, אבל כשאני מדבר יותר מחצי שעה, האנשים מתחילה להשתעמם ולהתלונן. ואילו הרבי שלכם בקושי יכול לדבר, ובכל זאת כולכם רוכנים לעברו כדי לקלוט כל מילה שהוא אומר, ומקשיבים לו שעות על גבי שעות."

"זה פשוט", אמר אחד החסידים, "אנו מקשיבים לו שעות רבות משום שכולנו יודעים שאילו מי מאתנו היה מדבר עם הרבי שעות רבות, היה הרבי רוכן לעברו ומקשיב לו."

רק מי שיודע להקשיב כראוי יכול גם ללמד כראוי.