פרשת שופטים

הקב''ה הוא הנלחם את מלחמותינו

"כי תצא למלחמה..." (דברים כ:א-ח)

מסופר כי תלמידי ישיבה אחת לגלגו פעם על חוקי הגיוס הכתובים בתורה בפרשת שופטים.

הפרשה מונה ארבעה סוגי אנשים הפטורים מן השירות בצבא: "האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו... האיש אשר נטע כרם ולא חללו ... האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ... האיש הירא ורך הלבב".

צחקו התלמידים ואמרו: "מה כבר יישאר מהצבא אחרי שפוטרים את כל האנשים הללו? אם נאמר שסך כל העומדים בפני גיוס הוא 100,000 נפש, אפשר להניח שכעשרה אחוזים מן הצעירים בנו זה עתה בית חדש ולא חנכו אותו; זה כבר פוטר 10,000 איש. קל מאוד לטעת כרם, וכך אפשר להניח שעוד 20,000 איש יפטרו את עצמם מן השירות בדרך זו; רוב האנשים מתחתנים בגיל צעיר, ולכן יש להניח שעוד 40,000 יהיו פטורים מגיוס; ולבסוף, אפשר להניח שעוד כ-15,000 יראו עצמם כרכי-לבב ויצאו אף הם מן הצבא.

"נוסף על זה התלמוד אומר, ש'הירא ורך הלבב' כולל לא רק את אלו הפוחדים מן המלחמה עצמה, אלא גם את אלה החוששים לגורלם בשל חטאיהם. אם כן, מי יישאר? אולי רק הגאון מווילנא, הבעל-שם-טוב, החזון איש והחפץ חיים, שלא היה בהם חטא!"

כאשר ר' חיים מבריסק שמע את דברי הלגלוג הללו הוא גער בתלמידים ואמר:

"זו אינה בדיחה. אילו היה לנו צבא של אנשים קדושים וטהורים כמו הגאון מווילנא, הבעל-שם-טוב, החזון איש והחפץ חיים, היינו יכולים לנצח את הצבאות הגדולים ביותר בעולם." ורב אחר, בשמעו את הדברים, הוסיף: "מן הסתם גם אותם אנשים צדיקים וקדושים לא היו נשארים בצבא, שכן בשל ענוותנותם המרובה הם היו סבורים שגם הם חטאו. ואז, רק המפקד העליון היה נשאר להילחם; אבל מאחר שהמפקד העליון שלנו הוא הקב"ה בעצמו, בוודאי שננצח גם אז. שכן כוחם של היהודים אינו במספרם, אלא באמונתם בקב"ה".

אמונה ומעשה חייבים לעלות בקנה אחד

"כי תצא למלחמה..." (דברים כ:א-ח)

כאשר התלמוד דן בשאלה מי פטור מן הצבא, הוא מוסיף קטגוריה נוספת של פטור: "שח בין תפילה לתפילה (דהיינו: בין תפילין של יד לתפילין של ראש) עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה" (סוטה מד ע"ב).

בין שהלכה זו יושמה בפועל ובין שלא, טמון בה מסר עמוק. התפילין של יד מסמלות את עולם המעשה, ואילו התפילין של ראש מסמלות את עולם המחשבה. אסור שיהיה הפסק, אסור שיהיו דיכוטומיה ופילוג בין אמונתנו לבין העשייה שלנו. שניהם חייבים לעלות בקנה אחד זה עם זה. אל להם למעשים שלנו להכזיב את אמונתנו; הם חייבים להיות מושתתים ישירות עליה. אסור לנו לחשוב בצורה אחת ולפעול בצורה אחרת.

כאשר אנו מניחים תפילין של יד, התפילין מזכירות לנו שהמעשים שלנו צריכים להיות קדושים; ואילו כאשר אנו מניחים תפילין של ראש בא הדבר להזכירנו שהמחשבות שלנו צריכות להיות קדושות. מחשבה ומעשה צריכים תמיד להיות מאוחדים זה עם זה.