פרשת צו
הקורבן היקר ביותר בעיני ה '
"ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו:ב)
המקובלים אומרים שכל מה שנוצר יהיה קיים לעד. אם כן, היכן נמצא המזבח שהיה בבית המקדש, ואשר נהרס לפני קרוב לאלפיים שנה?
ובכן, המזבח הזה נמצא בכל לב של כל אדם. נאמר, "ואש המזבח ת וקד בו"; "בו" פירושו הן "בתוכו" והן "עליו". המקובלים אומרים, כי האש על המזבח לעולם תמשיך לבעור בלבם של צאצאי אהרון הכהן הגדול ובלבו של כל אחד ואחד מאתנו. הם אומרים שכל אדם הוא בבחינת כהן, כל חיים הם בבחינת מקדש וכל לב הוא בבחינת מזבח. בכל פעם שהיצר הטוב שלנו גובר על יצרנו הרע, אנו מקריבים קורבן על מזבח לבנו. כל מעשה טוב מוסיף אור לאש הרוחנית הבוערת בקרבנו.
מסופר, שפעם אחת ביקשו המלאכים לגלות איזה קורבן יקר לה' מכל. הם הביאו לה' מדים של חייל שמסר את נפשו למען ארצו. הקב"ה אמר שאכן, זהו קרבן גדול, אבל לא הגדול ביותר.
חזרו המלאכים והביאו לפני ה' כובע של אחות, אשר ידעה שהחולה שטיפלה בו סבל ממחלה מידבקת, והיא אכן נדבקה במחלה - ומתה. ה' אמר שגם זה קורבן עצום הוא, אך גם הוא אינו הגדול ביותר.
לאחר מכן הביאו המלאכים לקב"ה שתי דמעות קטנות; והקב"ה ראה אותן ואמר שהן יקרות יותר מכל קורבן.
אך מדוע? ומי שפך דמעות אלה?
אדם אחד נשא בידו סכין, וביקש לנקום ברעהו אשר דיבר בו סרה. כאשר התקרב אל בית ידידו לשעבר הוא הציץ מבעד לחלון, וראה את האיש משחק בשמחה עם ילדים ומחייך אל אשתו הנאה. כשראה זאת נמס לבו בקרבו; ואז זלגו מעיניו של אותו רוצח-בכוח שתי דמעות, והוא השליך מידו את הסכין והלך לו. אלו היו שתי הדמעות שהמלאכים הביאו לפני ה'.
בכל פעם ופעם שאנו מתגברים על יצר הרע שלנו אנו מקריבים לה' קורבן, שאותו הוא מוקיר יותר מכל.
היום השלם
המקובלים אומרים, שכל מה שנברא יהיה קיים לעד. "אך מה עם בית המקדש?" שואלים אנו. והתשובה היא שלמרות שהבניין עצמו נהרס וכל העצים והאבנים שבו אינם עוד, הרי המשמעות, התכלית, התפקידים ודפוסי עבודת ה' שהיו במקדש עודם קיימים.
בבית המקדש הוקרב מדי בוקר וערב קורבן עולה, קורבן ציבור – "קורבן תמיד". בספר ויקרא (ו:ב,ה) אנו למדים כי את קורבן התמיד של בין הערביים יש לשרוף במשך כל הלילה, והאש שלו אמורה לשמש להדלקת עצי המערכה לקורבן התמיד של הבוקר.
כיום, התפילה ממלאת את מקום הקורבנות. כאשר אנו פותחים את יומנו בתפילה, עשוי כל היום כולו להתמלא ברוח ה'; ותפילת הערב שלנו משלימה את יומנו. מסיבה זו מתחיל היהודי שומר המסורת כל בוקר בקריאת שמע (דברים ו:ד-ט), וגם מסיים כל יום בקריאת שמע. כך בנויות תפילות הבוקר והערב בדיוק באותו דפוס של עבודת הקורבנות במקדש. פנייתנו אל אבינו שבשמים מדי בוקר וערב מביאה לכך שהאש הרוחנית תוקד על מזבחנו תמיד, וכך זוכים אנו להזדמנות, החוזרת וניתנת לנו תמיד, למלא את חיינו בעבודת ה' ובתחושה של תכלית.
כל משימה מועילה היא קדושה
"ופשט [הכהן] את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו:ד)
יום אחד חלה שמש בית המדרש ושכב במיטתו. אנשים באו להתפלל וללמוד בבית המדרש, ומצאו אותו מלוכלך ולא מסודר; כל הבוץ שהביאו במגפיהם ביום הקודם נותר על הרצפה. המתפללים התלוננו, אך אף אחד מהם לא העלה בדעתו לקחת מטאטא ולנקות את הרצפה.
הרב החסידי החליט ללמד את בני קהילתו לקח. הוא לבש את בגדי החג שלו: קפוטה ושטריימל, אחז במטאטא והחל לנקות את החדר.
תלמידיו נדהמו: "מה הוא עושה?" שאלו. - "אני עושה מה שהכוהנים היו עושים במשכן ובבית המקדש", השיב הרב, וציטט את פסוק ד' בפרק ו' בספר ויקרא.
"בבית ה'", הוסיף הרב והסביר, "כל עבודה – גם הפשוטה ביותר – היא קדושה. כל העולם כולו הוא מקדש, וכל משימה היא מועילה – וקדושה."