פרשת מטות

"וידבר ד' אל משה לאמור: נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמור: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ד' במדין." (במדבר לא:א-ג)

אויבי ה' הם אויביו של העם

מעניין לציין שפסוק ב' מדבר על נקמת בני ישראל, ואילו פסוק ג' – על נקמת ה'. דבר זה בא ללמדנו כי אויביו של עם ישראל הם גם אויביו של הקב"ה, וכי אויבי הקב"ה הם גם אויבי ישראל.

המדרש אומר שהשם "סיני" הוא מלשון "שנאה", זו השנאה שהחלו אומות העולם רוחשים לישראל משעה שקיבלו על עצמם את עבודת הא-ל האחד בהר סיני. והשנאה הזו חוזרת ומתפרצת שוב ושוב.

האנטישמים מבטאים את שנאתם בכך שהם תוקפי יהודים, על אף שהיהדות היא-היא המקור לנצרות. ואולם התקפה כנגד יהודי היא, לעתים קרובות, רק הקדמה להתקפה כנגד כל הדתות כולן. היהודי הוא המטרה הראשונה, אבל אחר כך רודפים גם אחרים – וכך היה בגרמניה הנאצית. הנאצים החלו לרדוף את היהודים, ואחרי-כן הפנו את שנאתם כלפי הקתולים, הפרוטסטנטים וכו'. שנאה מולידה שנאה.

עם אחד, גורל אחד

"ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעברנו את הירדן.

(ו) ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב:ה-ו)

פסוקים אלה מתפרשים, בדרך כלל, כנזיפה בבני גד ובבני ראובן. ואולם יש פרשנים הסבורים כי משה לא גער בהם, אלא פשוט אמר להם שאם חלק מבני ישראל סובלים, כל העם כולו חייב ליטול חלק בצרתם. במלים אחרות הוא אמר: "האם אתם סבורים שאתם יכולים ליהנות משלווה ושקט, בעוד אחיכם יוצאים למלחמה?"

בדומה לכך, כאשר ריחפה סכנת השמדה על ראש יהודי פרס אמר מרדכי לאסתר: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים" (אסתר ד:יג). גם מרדכי, כמשה, אמר כי היהודים הם עם אחד, ולא משנה היכן הם חיים: כולם שותפים לגורל אחד.

המדרש (ויקרא רבה פרשה ד) מביא משל של ר' שמעון בר יוחאי: "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והלוא כולנו באותה סירה!

זכות הקדימה לילדים

"ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם" (במדבר לב:טז-יז)

ראשי שבטי גד וראובן אמרו: "גדרות צאת נבנה למקננו וערים לטפנו". ואילו משה הפך את הסדר: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם" (שם, פס' כד).

בכך בא משה ללמדנו שזכות הקדימה היא בראש ובראשונה לילדים, לפני הכל יש לדאוג לשלומם ולטובתם. העם היהודי קיבל זאת על עצמו כדפוס פעולה. אכן, כל אימת שהתעורר הצורך לדאוג למכלול הצרכים הפיזיים של יהודים, הרי הטיפול בילדים וחינוכם הוצבו תמיד בראש סולם העדיפויות.