פרשת כי תבוא
להפוך את הקללה לברכה
"אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ... ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל" (דברים כז:יב,יג)
בהמשך הפרק, בפסוקים יג-כו, מתארת התורה בפרוטרוט את הקללה, בפרשה הידועה בשם "פרשת התוכחה".
בזמנו אנשים האמינו באמונות תפ לות, ומשום כך היו מסרבים לעלות לתורה לקריאת פרשת התוכחה; וכך יצא שלא פעם היו נותנים את העלייה הזו לגבאי של בית הכנסת.
גבאי אחד התלונן: "אם יש תוכחה, מי אשם? האם אין זו אשמתו של הרב, שהיה אמור ללמד את האנשים לחיות כראוי? ובכן, את העלייה הזו יש לתת לרב!"
בתשובה אמרו לו, שפעם אחת ר' לוי יצחק מברדיטשב קיבל את העלייה הזו – אך לא משום שהוא חשב שהרב אשם בחטאים של בני קהילתו, אלא משום שתפקידו של הרב הוא להפוך את הקללות לברכות. הוא התבסס על הנאמר בפרק כ"ז, פסוק ח. שם מסופר שבני ישראל נצטוו לכתוב על אבן "את כל דברי התורה הזאת באר היטב". את המלים "באר היטב" הוא פירש כ"ביאור שיביא עמו את הטוב" – כלומר, שנוציא את הטוב מתוך הרע.
האגדה מספרת שבכל פעם שדוד המלך התחרט על חטאיו, הפכה כל דמעה שהוא הזיל לפנינה, והיו לו ק"נ (מאה וחמישים) פנינים, כמספר מזמורי התהלים. כך הפך דוד את הרע שבחטאיו לטוב נצחי.
בדומה לכך, מנהיג גדול יכול להפוך את הקללות לברכות. ובדיוק משום כך הסכים ר' לוי יצח ק מברדיטשב לקבל את העלייה הזו לקריאת פרשת התוכחה. אכן, מעשהו זה יצר תקדים, וכיום נהוג בכמה קהילות שדווקא הרב הוא זה שמקבל את העלייה הזו – בתקווה שיצליח להנהיג את קהילתו באופן כזה שהרע ייהפך לטוב.
הברכות הרודפות אחרינו
"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כי תשמע בקול ד' אלקיך" (דברים כח:ב)
תלמיד אחד שאל פעם את רבו: "אינני מבין את הפסוק 'ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך'. משתמע ממנו שבני אדם יכולים לברוח מפני הברכות. אותה שאלה עולה גם ביחס לפסוק בתהלים כג: 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'. שמענו על אנשים הבורחים מפני קללות, אך מי בורח מפני ברכות? מדוע ירצה אדם לברוח מפני הברכה?"
השיב לו הרב: "כאשר הנאצים עמדו לכבוש את פולין, היו יהודים רבים שסירבו לעזוב את אותה ארץ. הם לא רצו להיפרד מנכסיהם, להפוך לאנשים חסרי כל ולהתחיל את חייהם מבראשית בארץ חדשה. נוסף על כך, גניבת הגבול הייתה כרוכה בסכנות אין ספור, והיה עליהם לעבור דרך ארוכה, דרך ארצות הרבה, עד שהיו מגיעים לארץ ישראל.
"לי היה חבר שהיה דוחק בי מדי יום ביומו: בוא נצא לדרך לארץ ישראל היום! ואילו אני דחיתי ודחיתי את היציאה; אלא שהוא המשיך להתעקש, עד אשר בסופו של דבר הצטרפתי אליו וביחד עזבנו את פולין. ההתעקשות הזו שלו הייתה ברכה שרדפה אותי. אילו הוא היה יוצא לדרך בלעדי, ייתכן שהייתי נשאר בוורשה עד שהנאצים ימ"ש היו כובשים אותה ומרכזים את כל יהודיה בגטו, והייתי נספה.
"ראה אם כן כמה נכון הדבר שלפעמים הברכה רודפת אחרינו! לא פעם אנו מתמהמהים לפני שאנו נוקטים צעדים הנחוצים למימוש הרעיונות הטובים ביותר שלנו. אנחנו לא בטוחים שרעיון מסוים הוא טוב, ולכן נראה הדבר כאילו אנחנו בורחים מפניו. עלינו להתפלל איפוא שהרעיונות שלנו יהיו ברכות, ושהם ירדפו אחרינו – עד שישיגונו."