פרשת חוקת
"וידבר ד' אל משה לאמור: ... ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו ... וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ..." (במדברכ:ז-יא)
ללמד, לא להכות
בפרשה זו אנו לומדים על הטעות החמורה שעשה משה בשעה שביקש להוציא מים מן הסלע להשקות את העם הצמאים: הוא היכה בסלע, במקום לדבר אליו.
אבל בעצם, מה ההבדל הגדול בין דיבור אל הסלע והכאה בו? הרי לתת מים לעם היה צורך חיוני! מדוע נענש משה על כך שלא דיבר עם הסלע? ה' אמר למשה ולאהרן: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ:יב). מדוע קיבלו הם עונש כבד כל כך על משהו שנראה, לכאורה, קל ערך!
זאת משום שלמעשה זה של משה והסלע יש משמעות עמוקה יותר, אשר גם מצביעה על הבדל משמעותי בין היהדות לבין תרבויות אחרות.
פרעה, כדי שישמעו לו, מינה נוגשים שתפקידם היה לכפות את פקודותיו. תפקיד זה לא דרש כל השכלה או הכשרה מיוחדת; הנוגש פשוט אמר: "עשו כך וכך; ולא – ". והעבדים היו מצייתים כל עוד נמצא הנוגש על ידם, השוט בידו, מוכן ומזומן להצליף בכל מי שמגלה סימני עצלות.
בני ישראל, לעומת זאת, קיבלו את התורה, שבה כתובות לנצח נצחים כל מצוותיו של הקב"ה ואשר החדירה בהם, אט אט, את ההדרכות האלוקיות. מנהיגי העם אמורים היו להדריכו ע" י כך שידברו אליו, ולא ע"י מכות או הפעלת כוח, כפי שעשו המצרים. התורה פועלת בדרך של חינוך, בעוד ששיטתם של המצרים הייתה לכפות את רצון פרעה. כאשר בני האדם מקשים את עורפם או מסרבים לעשות מה שהם אמורים לעשות, אפשרות אחת היא להכות בהם; אך יש גם דרך נוספת, והיא – לחנך אותם.
בכל התורה כולה אנו מוצאים שוב ושוב את המשפט: "וידבר ד' אל משה". ואילו במקרה שלפנינו משה, במקום לעשות כפי שהקב"ה לימדו, היכה בסלע פעמיים. לפי חז"ל, הקב"ה אמר: כבודי וגדולתי הם בלימוד שאני מלמד, לא במכות. ואולם אתם, משה ואהרן, השתמשתם בכוח, ובכך פגעתם בכבודי והתרחקתם מדרכי, דרך הדיבור.
ומשום שמשה לא מימש את העיקרון הזה, הוא נמצא בלתי ראוי להביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת. שהרי היהדות איננה מתירה שימוש בכוח: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר ד' צבאות" (זכריה ד:ו).
ניסים זקוקים לעזרת בני האדם
"וישלח [ד'] מלאך ויוציאנו ממצרים" (דברים כ:טז)
כאשר תיאודור הרצל פיתח את התפיסות הפילוסופיות שלו על הציונות וקרא לעמו לפעול להקמת מדינה יהודית, היו יהודים אדוקים רבים שהתנגדו לו, משום שהאמינו שרק ביאת המשיח תביא גאולה לעמנו הנרדף.
לעומת זאת אחרים גרסו, כי ניסים יוכלו להתרחש רק אם העם עצמו יעשה כל מאמץ אפשרי לעזור לעצמו, והם ציטטו את הפסוק: "ונצעק אל ד' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כ:טז).
מי היה אותו מלאך? נאמר לנו שהכוונה היא למשה, שליחו של הקב"ה. מכאן ניתן להסיק כי כדי שניסים יתחוללו, צריך את עזרתם של בני האדם. כשם שניסי מצרים לא יכולים היו להתרחש בלי משה, המנהיג, כך לכל דור ודור חייב להיות מנהיג, והעם חייב לסייע בכל לבו למנהיג זה לחולל את ניסיו של הקב"ה.