פרשת ויקרא

''ויקרא אל משה''(ויקרא א:א)

האות א', שהיא האות האחרונה במלה הראשונה בספר ויקרא, כתובה כא' זעירה.

מדוע? בזמנים קדומים נכתבו ספרי תורה במשך אחד, בלי כל רווחים בין המלים. כאשר האות האחרונה של כל מלה שהיא הייתה גם האות הראשונה של המלה שאחריה (כפי שאכן כך הוא במלים "ויקרא אל"), כתבו רק אות אחת עבור שתי המלים. מאוחר יותר, כאשר התחילו לשים רווחים בין המלים, נכתבה אותה אות פעמיים, אלא שבאחת הפעמים היא נכתבה קטן יותר, כדי להצביע על כך שהאות הזו לא הייתה בטקסט במקור. זהו הסבר היסטורי.

ואולם לעניין הא' הזעירה יש הסבר על דרך הסוד. בזמנים עברו ילדים תמיד החלו ללמוד תורה בספר ויקרא. הקב"ה הוא, כמובן, הטוב שבמורים. איך יכול הקב"ה ללמד ילדים קטנים? עליו להשתמש בא' זעירה כדי להגיע לרמת התפיסה של הילד.

שנה אחת הוזמנו כל המבקרים בהר ציון לכתוב אותיות בספר תורה חדש שהיה שם, ואשר כתיבתו עמדה להסתיים. כתיבה של אות אחת לפחות בספר תורה נחשבת למצווה גדולה לכל יהודי. את ספר ויקרא שמרו לילדים, כך שכל ילד יוכל לכתוב בו אות אחת. לשם כך הגיעה יום אחד קבוצת ילדים אל הר ציון, ואליהם התלוותה אישה אחת. אותה אישה פנתה למנהל המוזיאון של הר ציון ואמרה: "בני חולה ולא יכול היה לבוא, הוא מצטער מאוד ובוכה משום שאינו יכול לכתוב אות בספר התורה. האם תוכל להביא את ספר התורה אליו?" - "אני מצטער", השיב המנהל, "אינני יכול לעשות זאת".

באותו לילה חלם המנהל חלום מוזר. בחלומו הוא ראה את כל אותיות הא"ב מרקדות מעל לראשו. הוא ניסה לתפוס את הא' הזעירה, אך היא כל הזמן חמקה ממנו. שאל אותה המנהל: "מדוע את בורחת?" "אינני רוצה כל קשר עמך", השיבה הא' הזעירה, "אני הא' של הקב"ה, שעשה אותי זעירה כדי שאוכל ללמד את הילדים הקטנים. היום סירבת לאפשר לילד לקיים את המצווה של כתיבת אות בספר התורה. אתה אחראי על הר ציון, ההר הקדוש. אבל אני, יש בכוחי להפוך את כל ההר הזה לעפר ואפר", אמרה הא', נשפה נשיפה אחת, וההר כולו נעלם.

המנהל התעורר משנתו מוטרד מאוד – ומייד הבין את פשרו של אותו חלום: "אכן נכון הדבר", אמר, "אותה א' זעירה, אשר נבראה כדי ללמד ילדים תורה, היא כה רבת עוצמה עד שביכולתה להרוס את ההר הקדוש. ואילו אני לא הסכמתי לאפשר לילד אחד לכתוב אות בספר התורה ולקיים את המצווה. 'וכל המגיה ספר תורה, ואפילו אות אחת, הרי הוא כאילו כתבו כולו' (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וס"ת פרק ז הלכה א)".

מייד עמד המנהל על גודל השגיאה ששגה. עוד באותו יום נשא הוא עצמו את ספר התורה אל ביתו של הילד החולה, כדי שיוכל לכתוב בו את האות שלו.