פרשת במדבר
לרשת ולכבוש
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולתם...
ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא" (במדבר א:ב,ד)
לפי ההלכה, כל אדם המכיר היטב את התפילות יכול להיות שליח ציבור. פעם אחת הגיעו ל בית הכנסת שעל הר ציון שני אנשים שכל אחד מהם רצה לשמש שליח ציבור; האחד היה שבתאי, יליד הארץ, והאחר היה משה, עולה חדש, והם התווכחו ביניהם.
"מי אתה שתשמש שליח ציבור?" שאל משה.
"אני דור שישי בארץ", השיב שבתאי, "ומי אתה?"
"אמנם אני עולה חדש, אבל אני הראשון מתוך מאה דורות שיחיו כאן", אמר משה. "אתה מייצג את העבר, ואילו אני מייצג את העתיד, ולי ראוי לתת את הזכות להיות שליח ציבור".
הלכו השניים והביאו את הסוגיה בפני רב. הרב הפנה אותם אל הפסוק: "וידבר ה' אל משה ... לאמור: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולתם ... ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא" (במדבר א:א-ד).
פסוק ד' מסתיים במלה "הוא". מלה זו, שלכאורה נראית מיותרת, למעשה באה להדגיש כי כל "הוא" – דהיינו: כל אחד בתורו ובשעתו – אמור להיות ראש משפחה ואב לדור חדש.
לפיכך הכריע הרב כי מי שראוי לשמש כשליח הציבור הוא העולה החדש. הוא הסביר שאמנם טוב להתגאות בשורשים, ולהיות דור שישי בארץ זה בהחלט "ייחוס" – אבל לא די בכך. אדם צריך להיות לא רק צאצא, אלא גם אב. נוסף על השמירה על העבר, צריך לבנות את העתיד. עלינו לא רק לרשת, אלא גם לכבוש. נוכל ל"שלם" את חובנו אם נחיה באופן כזה, שהעתיד יהיה אסיר תודה לנו.
להביט לאחור על מנת ללכת הלאה
"והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה" (במדבר ב:ג)
המלים "קדמה" ו"מזרחה" פירושן אחד הוא. ואולם בתורה אין אף מלה מיותרת, ולכל מלה יש משמעות. מדוע איפוא משתמשת כאן התורה בשתי מלים האומרות אותו דבר עצמו?
מחנה יהודה חנה בצד מזרח. ואולם כאשר היה עליהם לצאת למסע, לכאורה היה עליהם להפנות את גבם אל ארון הקודש. אבל זה לא יעלה על הדעת! משום כך עשו בני שבט יהודה את כל מסעותיהם במדבר כאשר הם הולכים ופניהם לאחור.
ללכת אחורנית זה דבר קשה, ושבט יהודה בוודאי היה שמח להחליף את מקומו עם שבט אחר. ואולם הם ידעו והבינו היטב כי מקומם במזרח, שכן העניין מוזכר בפסוק פעמיים.
האגדה מספרת כי אחד מחכמי השבט אמר: "אנחנו בני שבט יהודה, שהוא ראש לכל השבטים. על אף שאנו הולכים ופנינו לאחור, לעבר ארון הקודש, בכל זאת אנחנו מתקדמים. לא פעם מתקדמים על-ידי כך שמביטים לאחור, כאשר מפנים את הפנים אל העבר".
אכן, זו היא הדרך שבה אנו מתקדמים. אנשים החותרים במשוטים אינם פונים אל הכיוון שאליו שטה סירתם, אלא אל הכיוון שממנו הם באים. גם אנו חייבים לדעת מאין באנו, כדי שנדע לאן אנו הולכים. אנו חייבים להפנות את פנינו אל ארון הקודש וללמוד מדברי נביאינו וחכמינו, כדי שנוכל להתקדם ולעצב את עתידנו.