פרשת בלק

"ותרא האתון את מלאך ד' ניצב בדרך" (במדבר כב:כג)

האתון והמלאך

התנ"ך מתאר את המשיח כאיש עני ורוכב על חמור. מדוע בוחר הנביא זכריה (ט:ט) דווקא באותה בהמה שפלה – חמור – כמי שתישא על גבה את המשיח?

בסיפור בלעם (דברים פרק כב) נאמר לנו שאתונו של בלעם ראתה את מלאך ה', בעוד שבלעם, נביא הגויים, לא ראה אותו. מכל החיות המתוארות בתורה, רק על האתון נאמר שהיא ראתה את מלאך ה'. אולי היה זה משום שהיא הוסיפה לשאת את בלעם על גבה, למרות שהוא הצליף בה.

יש בני אדם שנראים כלפי חוץ כחמורים, כטיפשים, כקהי שכל. הנסיך מישקין ב"אידיוט" של דוסטויבסקי נראה כשוטה, בעוד שבאמת הוא חכם מאוד וטוב מאוד. בת האיכרים הפשוטה ב"היינריך המסכן" של הרטמן נותנת דם מדמה כדי לרפא את הצרעת של אדוניה. ישנם אלפי אנשים אשר סובלים, בשקט ובנמיכות קומה, וכופפים את גבם למען טובת הזולת. בזכותם של אנשים כאלה יבוא המשיח.

אדם העושה למען אחרים, או מנסה להקל עליהם, בלי שתצמח לו מכך כל טובה, נתפס לא פעם כאידיוט, ומלגלגים עליו שהוא טיפש. אך מי יודע? אולי דווקא טיפשים שכאלה, "חמורים" שכאלה, הם שיישאו על גבם את המשיח שאנו כה מצפים לו.

להפוך את הקללה לברכה

לפי המסופר בפרשה זו, לא רק בלק מלך מואב שנא את היהודים, אלא גם הנביא בלעם היה אויבו של עם ישראל. אם כן, מדוע כלל משה את דבריו של בלעם בתורה?

משה מלמד אותנו כאן שיעור כפול:

ראשית, עלינו ללמוד ערכה של התמדה. בלק צריך היה להתחנן שלוש פעמים בפני בלעם עד שהלה הסכים לבוא ולקלל את עם ישראל.

שנית, כאשר הפך הקב"ה את הקללות לברכות, בא הדבר להצביע על כך שלעם ישראל יש כוח כה עצום, עד שהוא יכול להפוך קללות לברכות.

כאשר האימפריה הבריטית יצאה מתחומי ארץ ישראל, רבים חשבו שהיה זה בגדר קללה לארץ. בווין, ראש ממשלת בריטניה דאז, בטוח היה שהערבים יתקפו את היהודים ויגרמו תוהו ובוהו כזה, שהיהודים יהיו חייבים לבקש מן הבריטים לשוב – ופירוש הדבר יהיה דחיית הקמתה של המדינה היהודית. ואולם במקום להיות קללה, יציאתם של הבריטים התגלתה כברכה: היהודים הביסו את כל הצבאות שפלשו לארץ, ובסופו של דבר הקימו את מדינת ישראל.

מבחנה של העוצמה המוסרית הוא ביכולת להפוך את הרע לטוב, ובאמצעות מה שהתורה מלמדת אותנו– להפוך את כל הקללות לברכות.