פרשת בא

"ויאמר [פרעה] אליהם {אל משה ואהרן}: לכו עבדו את ה' אלהיכם. מי ומי ההולכים? ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו" (שמות י:ח-ט)

בנערינו ובזקנינו נלך

במסורת שלנו מקובל היה שהזקנים קודמים לצעירים; לכן, כאשר שמעו העם שמשה הקדים את הנערים לזקנים - לא נראה להם הדבר.

ואולם משה הסביר להם שסדר עלייתם לארץ צריך להיות כסדר ירידתם למצרים. ראשון ירד מצרימה יוסף הצעיר, ואחריו באו אביו ואחיו הגדולים ממנו. וגם היציאה לחירות צריכה להתחיל בצעירים; "מידה כנגד מידה". משום כך אמר משה, "בנערינו ובזקנינו נלך".

גם בימינו-אנו נעשתה החזרה לארץ ישראל בתבנית דומה. בתחילה באו מרוסיה, מפולניה ומארצות אחרות צעירים אשר החלו לבנות את הארץ, והוריהם באו אחריהם.

בכל ערב שבת נוהגים הורים, אשר הגיעו זה לא כבר לארץ מתוניס, אלג'יר, מרוקו וארצות אחרות, להתפלל תפילה הודיה מיוחדת לה' - על כך שחמש-עשרה שנה קודם לכן התעקשו בניהם לעלות לארץ ישראל. במשך כל הזמן הזה הם לא רצו ההורים לעזוב את בתיהם ואת חנויותיהם. ואולם כאשר המצב בארצותיהם הלך והתדרדר, כאשר רכושם הוחרם והחיים נעשו ללא נשוא, הם קמו ועלו, בסופו של דבר, לארץ - שם כבר חיכו להם בניהם, אשר עזרו להם לבנות לעצמם בתים חדשים.

תורה היא אור

"ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות י:כב-כג)

איך אפשר להסביר את זה שלבני ישראל היה אור, ואילו למצרים רק חושך? חסידים אומרים - בהתבססם על המדרש המשווה את התורה לאור - כי האור בא מבפנים, משום שבני ישראל כל הזמן למדו תורה.

מסופר כי לפני שנים רבות, כאשר הייתה ארץ ישראל נתונה תחת השלטון התורכי, אסר פחה אכזרי אחד על יהודי צפת להדליק נרות בלילות. וכך מדי לילה העיר כולה, שקודם לכן הייתה מוארת באורות שעלו מבתיהם של לומדי תורה שקדנים, לוטה כולה באפילה.

ואולם למרות זאת, מחלונות ביתו של ר' יוסף קארו בקע אור בלילות. נראה היה שהוא מפיר את צו הפחה, וגם נראה היה שההתמרדות הזו פושטת והולכת, שכן מדי לילה הוארו עוד ועוד חלונות, וקול הרינה של לימוד התורה נשמע בכל. כאשר האורות הלכו והתרבו, דיווחו שומרי הפחה לפחה על הפרת הצו.

הפחה, בראש גדוד הפרשים שלו, דהר בזעם אל עבר הרובע היהודי. תחילה הוא עצר בפתח ביתו של ר' יוסף קארו, שממנו עלה האור הבהיר ביותר. בלי לדפוק בדלת הוא פרץ לתוך בית הרב - ושם התגלה לעיניו מראה מדהים: הרב ישב ועיין בספרו הקדוש, וכל החדר כולו האיר באור יקרות, שנראה היה כאילו בא מהקירות - שכן שום מנורה לא דלקה שם.

הפחה בחן את הקירות וראה שהם מכוסים גחליליות. כשהוא ביקש הסבר, השיב לו הרב הקדוש כי במשך היום היה החדר מלא כולו בגחליליות, וכי משעת הדמדומים ואילך הם מאירים לו - וגם מתעופפים לכל אותם בתים בצפת שבהם לומדים תורה.

"אינני מבין", אמר הפחה הנדהם, "מדוע יושבות הגחליליות כל היום בחדרך, במקום לספוג את אור השמש?"

השיב לו הרב, ונצנוץ בעיניו: "נראה שהתורה מאירה לא רק את חייהם של לומדיה, אלא גם את הגחליליות".

למראה ההחלטיות בפניו המאירים של הרב הקדוש החליט הפחה להוציא צו חדש: "האירו שוב את בתיכם! הצו הקודם מבוטל. אני יכול לכפות את רצוני על בני האדם, אבל העניין הזה הוא מעל לכוחי".

בכל מקום שבו לומדים יהודים תורה, שם יש אור.

התקווה לחירות

"בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" (שמות יב:יח)

חג הפסח, חג החירות, מתחיל בסופו של יום הארבעה עשה בחודש ניסן. אם, מסיבה מוצדקת כלשהי, לא ניתן לחגוג את הפסח ביום זה, אומרת לנו התורה שניתן לחגוג "פסח שני" חודש לאחר מכן. דבר כזה אין אנו מוצאים לא בראש השנה, לא ביום הכיפורים ולא בשום חג אחר בלוח השנה היהודי.

מדוע דווקא חג הפסח הוא יוצא דופן שכזה? הדבר בא ללמדנו על חשיבותה וחיוניותה של החירות, שלעולם איננה מוגבלת לזמן מסוים. לפעמים ניתן לעכב אותה, אבל היא בוא תבוא; ומשום כך לעולם אל לנו לחדול מלשאוף לחירות.

תמיד יש "פסח שני". גם בלילה הארוך של גלותם מעולם לא נטשו היהודים את תקוותם לשוב למולדתם, לארץ אבותיהם. ומשום שדור אחר דור הם המשיכו לדבוק בתקווה זו, עלה השחר והוקמה מדינת ישראל - שם יוכלו, סוף סוף, לחיות כבני חורין במולדת דמוקרטית.

בכל מקום יש כמיהה עמוקה לחירות. מעבר למסך הברזל יש אנשים רבים הסובלים מדיכוי ומשעבוד. למענם מקווים אנו שיהיה להם "פסח שני", כאשר יזכו להשתחרר ולחיות בכבוד כבני חורין.