תפקידן של אותיות מנצפ''ך - חלק ב' : שני המשיחים
ולמה כפולות האותיות של גאולה? מפני שהגאולה שתי קצוות לה, התחלה וסוף. לכל גאולה – שני משיחים; האחד מתחיל ואינו מסיים מפני שנהרג לבסוף והוא משיח בן-יוסף שיעקב אינו נתן לו כתונת פסים, להביא את הקץ, שכן "פסים"= "קץ" בגימטרייא , והלבוש הזה גרם למכירתו למצרים ולהפיכתו למשנה למלך. המשיח השני הוא משיח בן-דויד שיעקב מסר לו את ההנהגה וקרא שמו יהודה לרמז שכל בני-ישראל מתייחסים אליו כאל יהודים והוא הגואל הסופי בן-דויד משיח צדקנו. ומדוע חמש אותיות של גאולה? הסביר ר' מוטל'ה לתלמידיו: מפני שהגלויות ד' הן - ארבע מלכויות של שעבוד – שיש למגר אותן בדרך של הגאולה, ואחריהן מלחמת גוג ומגוג והגאולה השלמה של העולם הבא. חמש האותיות של גאולה מקבילות לחמישה חומשי תורה שבקיומן יזכה העולם לגאולה שלמה והן גם משלימות ב"הא" שנייה את ה"הא" שבשמה נברא העולם הזה והופכת אותה ל"יוד" שבשמה נברא העולם הבא.
משמעותם של כ-מ
כף
הכף הפשוטה הסופית נחשבת כאות של גאולה, בהתאם לכלל שכל האותיות הסופיות של "מנצפך" הן – כאותיות סופיות – אותיות של אחרית הימים וימות המשיח והן מיועדות לגאולה, והכף הסופית היא אות- של – גאולה מפני שעל ידה נגאלה ארץ ישראל בראשונה על ידי אברהם אבינו שהלך בה לאורכה ולרוחבה וכבשה בכף רגליו בהתאם למה שאמר לו אלקים "לך לך" בכף פשוטה, ובהתאם להבטחתו "כי כל מקום אשר תדרך כף רגלם בו לכם יהיה". (דברים יא, כד).
כף-הרגל המיועדת לגאולה היא האות הראשונה של אותיות הגאולה של "מנצפך", לרמז וללמד, אומר רבי מוטל'ה, שההליכה המעשית הפשוטה לארץ-ישראל בכף הרגל ממש - היא היא ראשיתה וסופה של מעשה הגאולה ועיקרה לעלות לארץ ישראל.
הפסוק "לך לך אל הארץ אשר אראך" הרומז על ה"ך" של גאולה מסמל את הגאולה כתהליך עולמי, היינו כהליכה מאומצת של כל הדורות לימות המשיח.
תקופת הגאולה נקראת בשם "שבת העולם" והיא גם נחשבת כאלף השביעי במקביל לשבת שהוא יום השביעי. וכל האנושות בכלל ועם ישראל הנבחר בפרט מקיימים והולכים בפעמי הגאולה במצוות "לך לך" לקראת הגאולה המיועדת אל הארץ אשר אראך. ואנשי סוד רואים בדבר ה' לאברהם "לך" (בגימטרייה הוא נ') הכולל את ה"כל". את כל היקום.
אנשי סוד אומרים שמטרת הבריאה נמצאת בשבת העולם, ביום שכולו שבת של ימות המשיח, והוא בא לעולם לבסוף כאחרון אחרון חביב, אבל ישנו והיה במחשבה תחילה כפי שאנו אומרים בתפילת "לכה דודי": "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה". והמקובל, ר' יעקב עמדין מעיר, שאותיות "שבת" באות אחרי אותיות "ראש" בסדר אבג"ד ללמדנו שהשבת הייתה במחשבה תחילה, מראש מקדם נסוכה, והיא כבר טבועה ועומדת במלה בראשית, כשהשבת "שולטת" באמצע ה"בית" כראש.
ר' יצחק מברדיצ'ב, היה אומר, שאותיות הגאולה של מנצפך מסתיימות ב"כף" סופית אע"פ שהגאולה התחילה למעשה ב"כף" סופית בדבר ד' לאברהם "לך לך" – לרמז לנו שבגאולה הסופית יגאל הקב"ה את הארץ בהתאם להבטחה שנתן לאברהם אבינו: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" (בראשית יז, ח) והכף הסופית מרמזת לנו על אמרתו "לך לך" ועל הרעיון שגאולתנו תלויה בנו בהליכתנו לארץ לפי ההבטחה "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו-לכם יהיה, מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם" (דברים יא, כד).
כף הגאולה
שתי אותיות של גאולה (כ"ף ו"פא" ) נצטרפו יחד לאות כ"ף לרמז שבעת הגאולה יכה ד' כף אל כף ויציל את ישראל ויגאל אותו מכף כל אויביו, והוא בכבודו ובעצמו יישא את הגאולים על כפיו, כמו שהבטיח: "על כפיים יישאונך פן תיגוף באבן רגלך" (תהילים צא, יב) "וכל עצי השדה ימחאו כף" ו"כל הנהרות ימחאו כף" ו"כל העמים יתקעו כף" וכל העולם יפרש כפיו לשמים בתפילה ורינה.
ם
שאלו תלמידי ר' מוטל'ה את רבם למה סגורה ה"מם" הסופית. ענה להם: ה"מם" הסופית היא אות של גאולה והיא רומזת על אחרית הימים, והגאולה סוד סגור היא שאין איש יודע כיצד ומתי תבוא. כשרצה יעקב אבינו להודיע לבניו את קץ הימים נסתלקה ממנו רוח הקודש.
ועוד סוד אחד גילה להם: ה"מם" הסופית מספרה 600 והיא סמ"ך במאות. וה"סמך" כאות סודית סגורה מכל צדדיה ובדומה לה ה"מם" הסופית שירדה ביחד עם ה"סמך" כחומה בצורה ומסוגרת לשמור על שישים ריבוא בני ישראל.
ה"מם" הסתומה נראית כשתי דלתות סגורות ובזה מסמלת את דלתות המקדש שהיו סגורות ונעולות עד שעלה בידיד שלמה לפותחן בזכות דויד אביו. והאדם צריך לצפות יום יום לגאולה, ועל זה נאמר אליבא דר' מוטל'ה "לשקוד על דלתותי יום יום" (משלי ח, לד).
ה"מם" של גאולה רמוזה בדברי אבימלך ליצחק "כי עצמת ממנו" והיא מסמלת את עוצמת ישראל כעם המחר של אחרית הימים, כעם עצום המיועד לגאולה בעולם הזה ובעולם הבא (בסב"ר פיח), ועצמת ישראל היא ב"מם", שהיא מסמלת את אור התורה שניתנה בארבעים יום והמשולה למים זכים כאמור לעיל, והגאולה היא באמצעותה ולמען הגשמתה בחיים.
ה"מם" הסופית היא האות היחידה שיש לה ארבעה קווים להדגיש שבימי הגאולה יקבץ ד' את נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ ויושיבם לבטח בארצם, כשהיא מבוצרת היטב כחומה הסגורה מכל צדדיה כצורת ה"מם" הסופית.
ה"מם" בקוויה רומזת על "כו", שהוא מניין אותיות השם המפורש, להדגיש שהגאולה נעשית על ידי הקב"ה בעצמו, ואפילו המעשה של קיבוץ הגלויות הרמוז בד' קוויה של ה"מם" נעשה על ידי הקב"ה בעצמו אשר יצטרך לאחוז כל צדיק ולמשוך אותו ממקומו לארץ.
ה"מם" באה אחרי ה"למד" ומצטרפת אליה בפסוק "ומלתם את ערלת לבבכם" לרמז שהגאולה תבוא רק לאחר שבני אדם ימולו את ערלת לבם, כפי שכתוב: "ומל ד' אלוקיך את לבבך" ולאחר שה"למד", הרומזת על מלכות ד', תתגלה בעולם.
העולם נברא בהתחלתו ב"בית" שהיא סגורה משלושה צדדים ופתוחה לצד צפון שמשם באים כוחות הרע וההרס. אולם לעתיד לבוא בימות המשיח תיסגר ה"בית" מכל צדדיה ותיהפך ל"מם" סופית שהיא אות של גאולה, והעולם יהיה שמור מכל צדדיו ולא יהיה פרוץ ומגולה לצד צפון. בשעה שביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו המלך למשיח הכניסו הנביאים מ"ם סופית לאמצע המלה "לםרבה" (ישעיהו ט, ו) לרמז שראוי היה חזקיהו לסתום את הצד הפרוץ ולהביא לסיומו של הרע – אלא שמלאכי השרת עיכבו, היות שלא אמר שירה כמסופר. ואיתרע מזלו של חזקיהו המלך שלא נעשה משיח משום שלא שר שירה כפי שרמוז בפסוק "למרבה המשרה ושלום אין קץ" (ישעיהו ט, ו) וכפי שדרש עליו רב קפרא: "מפני מה ה"מם" סתומה? כשביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח, אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם ומה דויד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?! לפיכך נסתתמה ה"מם". (סנהדרין צד).
משמעותם של נ-פ-ץ
ן
הפסוק "הצילני נא" רומז על ה"נון" כאות של גאולה מסמל את שאיפתו של עם ישראל ושעוותו לגאולה והוא גם מסמל את המטרה של הגאולה להגיע ליובל העולם שישתחרר מכל שעבוד שהוא ול"נון" שערי בינה שבה שלמות הבינה. שמו של המשיח "ינון" רומז על שתי המטרות הללו. אנשי סוד קוראים ל"נון" בשם העולם הבא (זוהר, חלק ג).
ה"נון" מסמלת גם את הנפילה (ראה לעיל), ואנשי הסוד רואים בסמל זה רמז לירידה המוסרית והחברתית שתתפשט בעולם לפי דעת חז"ל בתקופת הגאולה ושממנה תצמח הגאולה בהתאם לכלל "ירידה לצורך עלייה". הנפילה תעורר רחמי שמים ותזרז את ה"סמך" של סומך נופלים להצטרף ל"נון" שלה ליצור את נס הגאולה.
בין אנשי הח"ן מתהלכת אגדה, שהקב"ה הבטיח ל"נון" לשמש כאות לגאולה הסופית, היות שה"נון" טענה שהיא נבחרה בעת החורבן לשמש כאות של נפילה "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל" ועליה לשמש מידה כנגד מידה כאות לתקומה וגאולה. ובשמים הכירו בצדקת טענתה והבטיחו לזכותה בגאולה הסופית.
ף
ה"פא" הסופית מרמזת על מלאכי חבלה, האף והקצף, והיא גם אות של גאולה – אומר ר' מוטל'ה – לרמז לנו שהייסורים של חבלי משיח קשורים עם מלך המשיח והם מובילים לגאולה. סימן לזה היא האות קו"ף, שהיא בצוותא עם ה"צדיק" שלפניה, יוצרות את ה"קץ". בלב האות קו"ף עומדת ה"וו" שתפקידה לרכך במידת הרחמים את הקללה של ה"ק" מחד גיסא ואת הזעף של ה"ף" מאידך גיסא, וכך הופכת ה"וו" את הקללה לברכה ומביאה את הגאולה. הסוד הזה – גילה ר' מוטל'ה לתלמידיו – נמצא בכל קבוצת אותיות "בומף" שאליה הצטרפה ה"וו" של רחמים כדי להרחיק מהעולם מלאכי חבלה וחורבן של מבול.
ה"פא" עומדת פעמיים מול ה"וו" – מספר ר' מוטל'ה – פעם אחת בסדר אלב"ם ופעם אחת בסדר אתב"ש לרמז שהגאולה תבוא במעשה רחמים של שתי ו"וין (כנגד שתי פ"אין: "פקד פקדתי"). רחמי הקב"ה ורחמי בני-האדם שעליהם לדבוק במידותיו של הקב"ה ולהתנהג אף הם ברחמים כדי לזכות בגאולה.
המלים "פקד פקדתי" המרמזות על גאולה פירושן "צרה". (אותיות צ-ר-ה באות אחרי האותיות פ-ק-ד). הצרות והסבל הן הגורמות לשאיפת הגאולה והן הדוחות את הקץ, ככתוב: "ד' בצר פקדוך", "בצר הרחבת לי", "יענך ד' ביום צרה", "בצרה קראת-ואחלצך".
ה"פא" נועדה להיות אות של גאולה מפני שהיא מזכירה לנו את משה רבנו, הגואל הראשון שהיה בן שמונים כשהתחיל במעשה הגאולה, לרמז לנו שאין התיישנות והזדקנות לגאולה, וכל בן-אדם אפילו לאחר שעברו שבעים השנים שלו, יכול וצריך להתמסר למעשה הגאולה.
ר' מוטל'ה היה אומר לתלמידיו שה"פא" של גאולה מזכירה לו את דברי הנביא הושע, שהוא נביא התשובה והגאולה "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'" (יד, ג). לאילו דברים מתכוון הנביא? ייתכן שהוא מתכוון לשורש הדברים, לשתי ה"פאין" של גאולה.
ץ
ה"צדי" נבחרה כאות ש ל הגאולה הסופית והיא עומדת בסוף ה"קץ" ועליה לכלות את הרשעה ולהביא את ניצחון הצדק והאמת בעולם, והיא גם, כפי שאומר ר' מוטל'ה, הלב של הניצחון שבלעדיה אין ערך לניצחון והיא גם הלב של חיי נצח. בה מתחילה האנושות את צעדיה הראשונים ובה מסיימת את קצה בסוד אחרית הימים של ימות המשיח והיא גם רומזת בשני ראשיה המופנים אחורנית לשני הקצוות של התחלה וסוף.
והרבי, ר' שמעון מאוסטרופולי, מביא רמז לחמשת סודות הגאולה של מנצפך מן הפסוק "מכנף הארץ זמירת שמענו צבי לצדיק" (ישעיה כד, טז) הכוונה כי ארבע הגאולות המרומזות באותיות "מכנף" כבר שמענום, אך צבי, דבר חמדתנו ושאיפתנו, (הכוונה לארץ-ישראל, ארץ הצבי) נשארה עוד לצדיק, שעליו להביא את הגאולה הסופית.
בדומה לו מפרש ר' לוי יצחק מברדיצ'ב את הפסוק "אור זרוע לצדיק", שהאור שטרם נתגלה מכנף הארץ יתגלה על ידי הצדיק. ורבי מוטל'ה היה אומר לתלמידיו, שהצדיק (האות צד"י) עומדת באמצע של מנצפ"ך מפני שהיא עיקרה ולבה של כל הגאולות, הגאולה השלמה של ימות המשיח. ושתי האותיות "מן" שלפניה, ושתי האותיות "פך" שלאחריה, הן גאולות של הכנה, והן מכינות את פך השמן למשוח את מלך המשיח, שהוא צדיקו של עולם: "צבי לצדיק".
הרב רבי שלמה דוד כהנא היה עוזר לכל חלוץ וחלוץ לעלות לארץ. פעם בא אליו ידידו הרבי מסוקלוב ושאל אותו למה הוא עוזר לחלוצים שאינם דתיים ולא מקימים מצוות לעלות לארץ. ענה לו, שאין הוא בודק ברוצה לעלות אם הוא מקיים מצוות או לא; הוא עוזר לכולם ולא מסתכל אפילו על הפונה אליו לעזרה , שואל אתה למה? סיפר לו את המעשה עם האותיות צד"י ו"נון", שבשמים קבעו את שתיהן כאותיות של הגאולה הסופית, וכדי לקיים את ההבטחה יצרו מן ה"נון" צד"י. וכיצד עשו את זה? אמרו ל"נון" להתכופף כדי שתוכל להעלות יהודי עליה ולהביאו לארץ. התכופפה ה"נון", וה"יוד" עלתה עליה, וה"נון" נהפכה לצד"י לקיים את ההבטחה שניתנה לשתיהן, וה"צדי" מעלה יהודים לישראל. אבל בשעה שהיו"ד עלתה על ה"נון" עלתה אחורנית ופניה מופנים אחורנית אל ה"פא", בשעה שראשה השני של ה"צדי" (של ה"נון") – פונה ל"קוף" , וכך הם עומדים השניים זה מאחורי זה בלי שיתסכלו זה בזה. למדתי מזה, שכדי להעלות יהודים לארץ ישראל אין צורך להסתכל בפניהם ויש להעלות את כולם.
ה"צדי", מספרים אנשי סוד, עושה מאמצים להפוך את הראשים, ראש מול ראש, ולהרים את שני הראשים כלפי מעלה כפי שהיה הדבר אצל כפני הכרובים במקדש, ויש לה הבטחה שכך תהיה צורתה לעתיד לבוא.
''אלף'' מוביל הגאולה
"אלף" מוביל הגאולה
אנשי סוד מצרפים את ה"אלף" שממנה יצאו כל האותיות לשיירה של אותיות הגאולה שבמסגרת מנצפ"ך ואף מעמידים אותה בראש השיירה ובסופה כמוביל ושומר המנצח בשני כנפיו על דרכי הגאולה.
ה"אלף" עומדת מול ה"תיו" של אחרית הימים, והיא בכל נתיבותיה מוליכה לייעוד הסופי.
ה"אלף" – גילה ר' מוטל'ה – נראית כנשר פרוש כנפיים הנושא שתי יו"דין על כנפיו, והנשר הוא הנשר של גאולה, הנשר שהוציאם מביתם ושהביאם לגולה, כפי שמסופר ביחזקאל על "הנשר הגדול, גדול ה כנפים" (יז, יג); ומידה כנגד מידה הוא גם נועד לתקן את המעוות ולהביאם חזרה לביתם כפי שנאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט, ד) והנשר (א) עף לקראת ה-(ב) להביאם לביתם חזרה. אולם ה"בית" סגורה מכל צדדיה, והנשר נדרש לחוג סחור-סחור כדי למצוא את הפתח.
יש האומרים שה"אלף" נראית כיהודי נודד הנושא שני תרמילים על כתפיו ואף הוא מתקשה למצוא את פתח ה"בית" שלו והוא נודד סביב-סביב, הלוך וחזור, עד שמוצא הפתח. ומדוע ב' תרמילים? לרמז על הכפילות שבתוך ה"בית" הגורמת לכל הרע בעולם.
ה"אלף" אשר בה התחיל הקב"ה את עשרת הדיברות מסמלת את אלוקים כגואל ישראל, מפני שכך אלוקים מתאר את עצמו בעשרת הדיברות: "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" אין הוא מתאר את עצמו כבורא עולם וכדיין העולם, אלא כגואל ישראל, וה"אלף" מסמלת משום כך את רעיון הגאולה והיא נחשבת כאות של גאולה. ובשעה שהלכו בני ישראל לגולה, קפצה ה"אלף" והצטרפה אליהם כדי להביא את הגאולה, קפצה והעמידה את עצמה ליד רגליהם של הנודדים והולכים, כדי למהר בגאולתם, ומכאן סוד הגאולה. ה"אלף" במלה "גאלה", בעמדה בן ה"גימל" ל"למד" הופכת את מקל הנדודים של האיש ההולך (ג) ל"למד" המסמלת את מלכות השם.
ה"אלף" ההופכת "גולה" ל"גאולה" מרמזת על רעיון האחדות הפנימית שהודות לה קיבלנו את התורה כפי שזה משתמע מן הפסוק "ויחן ישראל נגד ההר" – "ויחן" בלשון יחיד, שהיו כולם בלב אחד ובדעה אחת והודות לכך תתגשם הגאולה. אנשי ח"ן מוסיפים שה"אלף" של גאולה רומזת על התגלות הקב"ה, אלופו של עולם, שתתרחש בזמן הגאולה. ככתוב: "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון" (ישעיהו נב, ח).
מעשה הגאולה של ה"אלף" הוא להעלות את האור, שהיא ה"אלף" המסמלת אותו. מכת חושך הייתה המכה התשיעית, אחת לפני יציאת מצרים, ומכה זו הבליטה את החושך בעולם לעומת האור בישראל.
הגלות – מפרשים אנשי סוד – מטרתה לגלות את האור של הקב"ה בין האומות ולגלות את האור לבני ישראל למען אשר יפקחו את עיניהם וישובו לאביהם שבשמים. ולכן הוספת ה"א" ל"גלות" והפיכתה ל"גאולה" מטרתה היא גילוי השם בעולם: "כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). הודות ל"מם" הסתומה המכסה את הכול, שאף היא הצטרפה בסוד מנצפך למעשה הגאולה.
גאל-געל
חילופי האותיות דלעיל מלמדים שהצעד הראשון לגאולה הוא המאסת הגלות, היינו עד שאין נגעלת הנפש מן הגלות אין נגאל הגוף. רעיון זה מתבלט בפסוק "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – ואומר ר' מנחם מקוצ'ק, שמשום שלא יכלו לסבול יותר את השעבוד – מזה צמחה הגאולה.
אותו רעיון מתבטא גם בשם "קץ" אשר ניתן לגאולה, דהיינו שעד שלא תקוץ הנפש בגולה לא תצמח הגאולה.
כששמע שמואל, נכדו של ר' מוטל'ה, את דברי סבו על אל"ף הגאולה, שאל אותו מדוע אין ה"אלף" נחשבת כאות גאולה מן המניין בדומה לאותיות מנצפך.
חייך ר' מוטל'ה, ליטף את ראשו והשיבו: שאלה גדולה ועמוקה שאל. אמנם, נכון; ה"אלף" היא אות של גאולה, ורק מציאותה היא היא ההופכת "גלות" ל"גאולה". אבל אף-על-פי-כן אין היא נמנית עם אותיות הגאולה. אנשי סוד מסבירים זאת באופנים שונים, ואני שמעתי שאומרים שה"אלף" אמנם מובילה לגאולה והיא הצטרפה לרגלי הגולים, אבל היא לא בין אלה שמביאים את הגאולה. ובזה היא בחינת משיח בן יוסף המוביל לגאולה ואינו מביאה. אותיותיה הנסתרות של ה"אלף", דהיינו ל-ף שסכומן 110, רומזות על יוסף שהביא את בני ישראל לגולה וחי מאה ועשר שנים. רמז נוסף הוא הצטרפותה של ה"אלף" לסדר אי"ק, שכן י-ק סכומן אף הוא 110. ה"אלף" קרובה ל"פא"; שתיהן אותיות של גאולה. ה"אלף" מסתיימת ב"פא" וה"פא" מסתיימת ב"אלף" ויחד הן מקרבות את הגאולה.
לפלא הוא, שדווקא ה"בית", ולא ה"אלף", נבחרה לראשית הבריאה, והרבה סיפורים על הפלא הזה, ובספרו "עין הפנים לתורה" מעלה ר' שמואל הכהן לא פחות משבעים נימוקים המסבירים מדוע בחר הקב"ה ב"בית" ולא ב"אלף".
יש אומרים שהקב"ה דחה את ה"אלף" על שום ה"ארור" שבתוכה, ויש אומרים שה"אלף" בענוותנותה הקטינה את עצמה ולא אבתה להיות ראשונה. יש אומרים שה"אלף" סירבה מכיוון שהעולם לא נשא חן בעיניה והיא הבטיחה להקדיש את מיטב מרצה ומידותיה בימות-המשיח, והיא היא למעשה המתקנת את העולם ומביאה מגולה לגאולה, והיא תשוב ותתגלה במלוא הדרה וכוחותיה כמנצחת על הרינה ועל התפילה לכשתגיע הגאולה.
ה"אלף" של אחדות מיועדת לתקן את ה"בית" של פירוד וכפילות.