רזי האותיות - המשך ג
חלק י'
האותיות המתחלפות ביניהן
האותיות השכנות בקבוצות השונות לסדריהן השונים נוהגות לבוא בקשרי גומלין זו עם זו. הן משרתות אישה את אחותה ומחלפות במקומותיהן בעת הצורך. החילוף הזה הוא אחד מהסודות החשובים של האותיות, ואנשי הסוד משתעשעים בהם ומספרים עליהם הרבה דברים ואגדות, ואנו נביאם להלן בצד סיפורי האותיות.
ה"תיבה" היא למעשה "הבית" של האותיות כפי שרואים בחילוף האותיות של המלים שבמירכאות. ל"בית" הוסיפו ה"א כדי לקבל "תיבה" היות שהאותיות פועלות בעולמנו בשם ה"הא".
אנשי סוד מייחסים חשיבות רבה למיקומה של האות בתוך התיבה. האותיות עצמן באות לידי ביטוי באות הראשונה שבשמן. כגון: בי"ת, גימ"ל, דל"ת, אולם האות האמצעית בשם האות נחשבת כיסודית והיא נקראת לב האות.
והיאך הוכיח ר' מוט'לה לתלמידיו שהצדק סופו לנצח? ההוכחה טמונה בעצמם המלה "נצח" – שהצדיק הוא ליבה.
כך מעיד ה"למד" (לבה של "האלף") על ייעודה של ה"אלף" – ללמד. כך מעידה ה"מים" (ליבה של ה"למד") שהתורה משולה למים ושניתנה ב-40 יום.
האות שבתוך התיבה מושפעת מהאות שלפניה ושלאחריה. ומהסידור המקומי שלה, ומשמעותה משתנית על-ידי חילוף הסדר. לפעמים מתחזקת המשמעות הראשונה ולפעמים נהפכת לגמרי ולפעמים מסמל תוצאה סיבתית בלבד. הכול תלוי בכוחן הפנימי של האותיות, בצירופיהן השווים, שהם לגבינו סוד טמיר.
הנטייה לחוזק מתבלטת במלים רכז-זכר. הנטייה הנוגדת מתבלטת במלים כמו רחם-חרם, כתר-כרת.
הנטייה הסיבתית מתבלטת במלים כמו חשך-שכח, רקב-קבר. המלמדים היו מחנכים את תלמידיהם להסתכל בספר, מפני שהראייה טובה לזיכרון מהשמיעה, ונתנו להם סימן לכך שבמילים חשך-שכח, לרמז שמי שלומד חושך, ולא מסתכל בספר – שוכח מהר את תלמודו.
כך גם הקשר בין עשר-רשע. לפעמים הרשע הוא תוצאה של עושר ("וישמן ישורון ויבעט"), ולפעמים העושר הוא תוצאה של רשע. בדומה הקשר שבין "שפע" ל"פשע". השפע מהווה גורם לפשע, כפי שחז"ל מסבירים בפרשת העגל את הפסוק "ודי זהב", שהשפע של הזהב גרם לחטא העגל.
הרעיון התלמודי שאין אדם עומד על דברי תורה אלא-אם-כן נכשל בהם תחילה (גיטין מג) רמוז בחילוף האותיות שכל-כשל. שדרך הכשלונות מתפתח השכל, ואין חכם כבעל הניסיון.
כך גם הקשר שבין "ספק" ל"פסק" שהספק מביא לבירור, והבירור מאפשר לפסוק הלכה.
אנשי סוד משזרים שלשלאות על היסוד של חילופי אותיות ותולים עליהן שיטות שלמות. לדוגמה שלישיית המילים: שטה-שיטה-סטה. החילופים בכתיב מרמזים על שלושה שלבים בחטא. שלב ראשון, בהתאם לכלל, אין אדם חוטא אלא-אם-כן נכנסה בו רוח שטות. שלב שני – השטות גורמת לפניי, לשטייה מדרך הישר שמאלה. בשלב השלישי – נהפך השוטה לסוטה שהשטן כסם השתלט עליו מקיפו בקליפה מסוגרת כמו ה"סמך".
ופטור בלי להזכיר את הצמד כסל-שכל – אי-אפשר – מהו הכסיל? – שאל ר' מוטל'ה את תלמידיו, והיה משיב: הכסיל הוא מי ששכלו התהפך. כשם שאותיות "שכל" נהפכו ל"כסל". ומדוע קוראים לחסר-שכל – כסל? מפני שהכסלים הם האיברים השמנים שבגוף ככתוב באיוב: "ויעשה ימה עלי כסל" (ט"ו כ"ז). והאיברים השמנים בגוף האדם מטמטמים את שכלו ולבו ומשפיעים רע על בינתו.
בדומה לזה גם ה"טפש" מלמד על השמנה, ככתוב "טפש מחלב לבם" (תהלים קיט מ), וההשמנה סופה טיפשות.
ומהו "בער" – הרי זה טיפש כבהמה (בעיר), המרכז את חייו בעניינים בהמיים, כמו שהבהמה עיקר חייה במרעה ובפיטום.
אותיות אילמות
לכל אות קול וצליל שהוא היגויה המוחשי, אולם קורה והאות מאבדת את קולה והיא נעשית אילמת מחמת התרגשות שבאה עליה, או בגלל טענות מסוימות המשתיקות אותה. והרבה סיבות וסיפורים רמוזים באותיות האילמות.
האדם נברא בשני לבבות, ביצר טוב וביצר רע, והוא נקרא לעבוד את ד' "בכל לבבך" בשני היצרים, כאשר היצר הטוב מתגבר על הרע וכובשו. החטא נברא בשעה שיצר הרע מתגבר על יצר הטוב וכובשו, ושני הלבבות מתאחדים לרע. המלה "חטא" מורכבת מה"חית" שהיא לפעמים מסמלת את לבו של הנחש (האות האמצעית בשמו) ומהאות טי"ת המסמלת שבאותו אופן את לבו של השטן.
אולם כדי להציל את האדם ממלכודת החטא ומן השטן הלכו שומרי החומות מצדיקי הרבים והעמידו ליד ה"חט" את האות אל"ף הרומזת על הקב"ה, אלופו של עולם, כדי שישווה החוטא את הקב"ה לנגד עיניו, כדי שיימנע מחטא ויבחר בחיים שכן הוספת ה"א ל"חט" מעלה את מניין "חטא" בגי מטרייה מ-17 ל-18 כמניין "חי".
מחה השטן כנגד המעשה וטען שבדרך זו הופכים את הבחירה החופשית של האדם לחוכא ואטלולא שכן שום אדם לא יחטא יותר בשעה שמשווים את הקב"ה לנגד עיניו.
נתקבלה קובלנת השטן, ולשם פשרה הושארה ה"א" במקומה לפי דרישתה אולם הוחלט, כי קולה ייאלם ולא יישמע – ומאז עומדת ה"א" בצד ה"חט" כמיותמת וכמיותרת, אילמת.
חלק י''א
בסודו של החטא
לר' מוטל'ה יש גירסא אחרת על ה"אלף" האילמת:
ה"חט" צירף את ה"א" כדי לרמות בני-אדם שהוא מתכוון לשם שמים כנבל על-פי התורה. ה"ח" צירפה אליה את ה"ט", המסמלת את הטוב בטענה שהוא מתכוון לטוב, ועל זה גם רומזת הגימטריה המשותפת של "חט" ושל "טוב" – כל אחת מהן 17.
ה"חט" בצרפו את ה"א טוען עוד כי הוא מביא חיים ("חי" בגמטריה). וה"א" אילמת בגלל מחאת הצדיקים שקבלו נמרצות על עזות-פניו של החטא לצרף אליו את שם הקב"ה ודרשו לנתק את ה"אלף". אולם לנתקה לא יכלו, מפני שהשטן חופשי הוא לעשות בשיחותו כמוטל עליו – וכפשרה השאירו את ה"א" אילמת.
גינת אגוז
ר' מוטל'ה היה מסביר לתלמידיו שהפסוק בשיר-השירים "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל" מדבר על גינת האותיות של התורה הנקראת "אבי הנחל" ; הנחל – הם המים הזכים המשולים לתורה, והיה אומר להם שעולמן של האותיות נקרא בשם "גינת אגוז" מפני שהאות בהרבה משלים וסמלים נחשבת כאגוז וכולן יחד כערמת אגוזים, והיה מספר להם על שני הגנים של האותיות: גן התורה וגן העדן.
בראשונה, תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, ירדו האותיות כפי שהן בעולם העליון שכולו רוח, בלי צורה כלשהי כמלאכי מרום, לתורתו של אלוקים.והן ירדו בחמישה קולות לחמשת חומשי תורה בשירה וברינה להשמיע לכל העולמות את רצונו של אלוקים. וכשירדו הסתדרו בתורה בחמישים ושלוש פרשיות כמניין "גן", כגן-אלוקים, ועליו נאמר "דודי ירד לגנו", היינו לתורה שהיא גן-אלוקים, והן התפשטו כשני נחלים השוטפים וזורמים בלי סוף כמעיינות מכפים: מעיין הגימטריה ומעיין הנוטריקון המסובבים את הגן מכל צדדיו.
לאחר תתקע"ד דורות עלה ברצונו לברוא את העולם בתכנית חותם התורה, ואז יצאו אותיות התורה למרחבי ההוויה לברוא את העולם. הן הסתדרו כערוגות של פרחים ובראו את העולם בחותם התורה כגן-עדן עלי אדמות (כשעץ החיים הוא עץ התורה) כשבתוכו ברא את האדם והושיבו אותו בתוכו לעבד את שני הגנים, להתעסק בתורה ובעולם שנברא לפי מפת התורה. ולזה היה ר' מוטל'ה מסיים בקול שמה מתכוון השיר: " דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לראות בגנים וללקוט שושנים", גנים – גן התורה, וגן העולם – גן עדן. ואליהם מתכוון שלמה בשעה שאומר: וכשחטא האדם נעלמו שני הגנים מעיני האדם. נעלם הגן ונעלם הפרדס, והאדם מחפש אותם כשהוא נע ונד.
ומעשה שהיה ונשאל ר' מוטל'ה למה נקראות אותיות התורה בשם "אבי" הנחל. השיב לו:
האותיות של התורה נכנסו בראשונה לעשרת הדיברות עם ה"אלף" בתחילתן ("אנוכי") כפי שהבטיח לה הקב"ה, והמלה "אבי" היא נוטריקון ה"אלף-בית" בשם ה"הא" משמו של הקב"ה בגן-עדן של העולם, והגן של התורה כמו העולם הבא נבראו ע"י האותיות בשם ה"יוד" משמו של הקב"ה. ובלחש רמז להם שהגן של התורה ועולם הבא הם למעשה אחד שהוא שניים בזמן, אחד לפני העולם הזה והשני אחריו. לא רצה ר' מוטל'ה להרחיב את הדיבור על עולם הבא וחזר לעניינו הראשון והוסיף לספר להם על הגן של התורה, על הגימטרייא והנוטריקון, וכיצד הסתדרו האותיות כערוגה של פרחים ועל גינת אגוז.
האותיות נקראות בשם אגוז, מפני שהן דומות לאגוז שיש בו קליפה קשה ותוך נעים וטוב, וכך אף האותיות: קשות הן ורכות, רעות וטובות. השם "אגוז" בגימטרייא (17) רומז הן על ה"חט" והן על "הטוב".
וכמו שכל אגוז עומד כפרי בפני עצמו כך אף האותיות: כל אות בפני עצמה. וכמו שהאגוזים נאחזים זה בזה ומתגלגלים בתעלולים ובמשחקים שונים – כך אף האותיות יורות והורסות, ובונות משחקי מלים, מידות ומחשבות.
מרובים הם דרכי הגלגולים השונים ומתבלטים בהם שלושה שעל-ידם נקבע עולם האותי ות כגן-פורח הנקרא כאמור "גינת אגוז".
חלק י''ב
הגימטרייא
הגימטרייא היא תורה שלמה באותיות ויש בה הרבה גילויים נהדרים, ואנו נקדיש לה ספר מיוחד. אולם להבנת הסיפורים נשתדל להסביר את היסודות העיקריים שבגימטרייא המעלה רעיונות ומחשבות, הלכות ונוהגים, אגדות וסיפורים על יסודות המספרים המתייחסים לאותיות בצירופיהן השונים.
הגימטרייא המתייחסת למספרים מתבססת על שיטה שלמה בהערכת המספרים, כוחם והשפעתם. אנשי-חן מייחסים חשיבות רבה למספרים מסוימים, כמו שבע, שהוא המספר החביב לפני הקב"ה , המספר חמש הרומז על ידו של הקב"ה ותורתו; המספר שש הרומז על ששת ימי בראשית והתורה שבעל-פה שניתנה בשישה סדרי משנה; המספר עשר המסמל את עשרת הדיברות, עשר הספירות ועשר הקדושות; המספר 12 הרומז על י"ב החודשים, י"ב המזלות י"ב השבטים; המספר 13 הרומז על הקב"ה שהוא "אחד" (13) ועל מידת ה"אהבה" (13), אהבת ד' , אהבת האחד – שבמקום שיש אחדות – יש אהבה.
הגימטרייא גם מתייחסת לתופעות טבעיות. המילה "הריון" שמניינה 271 רומזת על משכו הרגיל של הריון (בימים).
הגימטרייא רומזת על רעיונות נשגבים ואף על עיקרי האמונה. אחת הגימטריאות העיוניות החשבות היא הגימטרייא שמביא בעל-הטורים: אלקים (כשנכתב בה"א) – הטבע-86. גימטרייא זו באה ללמד את האדם שכל הכוחות הטבעיים שבעולם באים מאלוקים ופועלים מכוחו.
הגימטרייא מתייחסת לנוהגים. הנוהג לאכול "דג" בשבת בנוי על יסוד המספר 7 כנגד השבת. כך גם "יין" במספר קטן, כך גם "נר" במספר קטן, וכו', ועל אלה נשוב ונקרא להלן.
הגימטריאות נחשבות כפנינים מפני שהן משתזרות זו בזו בשרשרות כמו פנינים ועליהן אומרים דורשי רשומות את הפסוק: "יקרה היא מפנינים", שהתורה יקרה, ויוקרתה בפנינייה, בגימטראות שלה, שמספרה של "תורה" הוא תרי"א כמו "יקרה היא מפנינים" שאף סכומה תרי"א (611).
הנוטריקונים
אחת מן הצורות שבה נדרשות האותיות נקראת נוטריקון, או בעברית ראשי-תיבות, והשתמשו בה הרבה כדי לתת סימנים לזכירת עניינים שונים.
הנוטריקון הוא עתיק וכבר נמצא בתורה בשם "אברהם", כפי שאומר ר' יוחנן: מנין ללשון נוטריקון מן התור? שנאמר כי אב המון גויים נתתיך, אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך לאומות, חביב (חי"ת במקום ה"א) נתתיך לאומות, מלך נתתיך לאומות (שבת קה).
בדומה לזה אומר ר' יוחנן: למה נקרא שמו "ירדן", שיורד עד דן. (ברכות סג); אשפר – אחד משישה בפר. (פסחים לו.) מכות מצרים היו כתובות על מטהו של משה: דצ"ך עד"ש באח"ב (תנחומא-וארא)
המידה של נוטריקון התפשטה מאוד בין חכמי התלמוד בהלכה ובאגדה ובקריאת שמות ומונחים. הנוטריקון התבסס בעיקר על שיטה סודית בין חכמי הרז המגלים רמזי תורה וסודות נפלאים בנוטריקונים של האותיות והמלים. אנשי הסוד כוללים את הנוטריקון במידת הרמז שבפרדס התורה, ומבססים את רוב התפילות והשמות על יסוד של נוטריקונים שהם סימנים ואותות לדברים העומדים ברומו-של-עולם, כמו המלה "אמן" שהיא לדעתם נוטריקון של המלים: "אל מלך נאמן". אלול – "אני לדודי ודודי לי" וכו'.
גנו של ר' מוטל'ה
הדברים שאני מספר לכם כתובים בגלוי וברמזים בספרי הסוד, ואני שמעתים בבית-מדרשו של אבי הרב זצ"ל שהיה מוסרם בשם הסבא קדישא, ר' מוטל'ה "דער פרומער", צדיק ירא שמים, אחד מאבות המשפחה, דיין בקהילת ורשא לפני מאות בשנים.
ור' מוטלה היה מעמיק ללמד בסודות האותיות ומטייל בגינת האגוז שהוא קרא לה בשם גן-העדן בגלל ריחו הטוב והנעים שהיה ממלא את חדרו הצר והסגור שבו ישב יומם ולילה ולומד כשהוא מחזיק את רגליו במים צוננים לבל יירדם.
כשחלה ר' מוטלה במחלת השחפת ציווה לו הרופא לשבת כל יום שעות אחדות בגן העירוני כדי לשאוף אוויר צח. אבל ר' מוטל'ה לא שעה לדברי הרופא והמשיך לשבת וללמוד בחדרו הצר והמלא אבק ספרים.
כשבני-ביתו רצו להוציאו מן הבית לגן אך הוא סירב בעקשנות ואמר להם: הרופא ציווה שאשב בגן – ואני ממלא אחר הוראותיו ויושב כל היום בגן, בגן שלי, בגנו של הקב"ה. אתם רוצים לקחת אותי לגן-העיר ואני הולך לגן הקב"ה, לגן האותיות. וסיפר להם, שכשירדה ה"גימל" אחרי ה"בית" לתורה הצטרפה תכף ל"נון" שממולה בסדר אלב"ם וסידרה את כל התורה כגן, בנ"ג פרשיות, וכשירדה ליצור את העולם הצטרפה עוד פעם ל"נון" ויצרה את העולם כגן ד', כגן-עדן, וכשניתנה ה"גימל" לאדם להתעסק בדברי תורה הצטרפה שוב ל"נון". לרמז על הגימטריות ועל הנוטריקונים שהם השושנות הנהדרות שבגן ד' הממלאות את העולם בריח של גן-עדן.
והסביר להם בדרך רמז וסוד למה נקרא הגן של האותיות בשם גן-עדן. האותיות יצרו שלושה ממדים של עולמות שנקראים בשם "עשן" (עולם, שנה, נפש) מקום, זמן וחיים.הזמן נקרא שנה והוא מתבסס על ה"שין" שהיו לה בהתחלתה ד' קווים כארבע תקופות השנה.
קו אחד נעלם מן העולם לאחר שנלקה,וזמן החיים התקצר ונשארו שלושה קווים לזמן, והזמן שבקדושתו מתחלק לשלשה רגלים בלבד. אולם ביסודו, בהתחלתו ובסופו חתום בחותם ה"דלת" ב"דלת" קווים כשם ההוויה של הקב"ה שהאותיות שלו הן דל"ת, ואת הדבר הזה מציינת התורה בשם הגן של האותיות: עדן: עולם. ד' זמנים, נפש – דל"ת במקום שי"ן (עדן במקום עשן) ואני – אמר להם – ברצוני להיות בגני לשאוף רוח חיים מגן העדן ולשמור על הגן שלי. "שמוני נוטרה את הכרמים", אומרת נשמתי והיא נוטרת אותו.
ודרך אגב הסביר להם את השם נוטריקון. הנוטריקון הוא למעשה שומר הגן. והוא שומר מוסווה ונסתר, בראשי אותיות ובסופיהן, כדי שהמחבלים והמזיקים למיניהם לא יכירו בו. וגם השם "נוטריקון" הוא הסוואה לשם "נוטר גן" וזאת ע"י חילוף בין השכנות לסדר גיכ"ק – קו"ף ו"גימל".
וכך גם אני שומר את הגן שלי ולוקט לי יום –יום שושנים ואגוזים: שושנים – לריח, ואגוזים – למאכל. וטוב לי בגן שלי. ריחו נעים ומבריא פי אלף מאשר גן-העיר. אחד משישים שבשישים מריח הניחוח. הדודאים נותנים ריח, וריח אפו כתפוחים, שהם דברי תורה, וריח להם כלבנון.