רזי האותיות - המשך

חלק ז'

הליכתן של האותיות בשורות ובמעגלים

האותיות – כך היה אומר ר' מוטל'ה לתלמידיו – פועלות יחד במעגלים ובשורות מסודרות: בשורות של ימין ושמאל שהיא דרך הליכתם של שני היצרים, הטוב והרע, ימין ושמאל, הלוך וחזור. ובשורה של עליות וירידות, שהיא ההליכה לחיים ולמוות, לשמים ולתהום. והליכה זו היא דרך סולמות האותיות והקולות והרבה רזים וסודות קשורים עם דרכי ההליכה המשותפת.

ההליכה של ימין ושמאל בשורות

ההליכה מימין לשמאל היא חיובית, בעוד שההליכה משמאל לימין היא שלילית. כשהאות עי"ן מוליכה את ה"עושר" מימין לשמאל, העושר הוא חיובי ומנוצל לצרכי צדקה, ובסוד חילוף האותיות של קבוצת אחה"ע הופך ה"עושר" ל"אושר". אולם בשעה שה"עין" מובילה את ה"עשר" משמאל לימין, נהפך העושר ל"רשע".

בדומה לזה:

מימין לשמאל: "ענג"; משמאל לימין "נגע".

סדרי ההליכה

אנשי סוד אומרים שהמלים שהאותיות שבתוכן עולות בסדרן לפי הסדר של א,ב,ג,ד רומזות על עלייה ופריחה, והמלים שהאותיות שלהן הן בסדר תשר"ק רומזות על ירידה. במלים אחרות אומרים, שהאותיות בסדר עלייה רומזות על חסד ורחמים והאותיות בסדר הפוך – על דין. וכשהאותיות מעורבות יש לדעת את הפרטים כדי לדעת את הכיוון.

הלוך וחזור

אנשי סוד מזכירים לתלמידיהם את המעשה שקרה לתלמידיו של הריב"א שעסקו בספר היצירה ורצו לברוא ברייה בעולם ותעו בהליכתן עם האותיות לאחוריהן עד שנשתקעו בארץ עד טבורן בכוח האתיות שהשתמשו בהן ולא היו יכולים לצאת וצעקו לרבם שיושיע אותם. ויעץ להם להשתמש באותיות חזרה לפנים כמו שהשתמשו לאחורנית וכן עשו, והצליחו להיחלץ מן העומק שנשתקעו לתוכו. (ראה ר' סעדיה גאון בפירושו לספר היצירה).

סולמות האותיות

האותיות שרות, והן נחשבות כתווי נגינה המסודרים בסולמות כדי לסלסל בקול. האותיות "א-סלם" החשובות המעידות בשני עדים שהן שליחות הקב"ה ופועלות בשמו רומזות על שיטת "ההסלמה" השוררת בקרב האותיות.

לשיטה זו מתכוון יעקב אבינו – כך אומר ר' מוטלה – בשעה שראה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם. מלאכי אלוקים הן האותיות הקדושות שהן שליחות הקב"ה לתורה ולבריאה, ליצירה ולבנייה, והן עולות ויורדות בסולמות. כל עלייה – סימן טוב היא, וכל ירידה – סימן רע היא, אלא שהירידה גם היא לצורך עלייה, כפי שזה רמוז בפסוק "יורדים ועולים". והסולמות הם פנימיים, מתייחסים לתיבות בלבד. הסדר אבג"ד הוא סולם של עלייה, והסדר תשר"ק הוא סולם של ירידה, והסדר אתב"ש הוא סולם של עלייה וירידה גם יחד.

הסדר המשולש "אחס-בטע" נחשב כסדר חשוב מפני שהוא רק בעלייה. הסדר "גד" הוא סולם עלייה, והסדר "דג" הוא סולם ירידה. משום כך נמצא "גד" כמזל בשמים למעלה וה"דג" הוא כסימן למזל בעומק המים. והעוף שסולמו בעלייה (ע-פ) גם מקומו למעלה בשמים.

ה"שלג" שאותיותיו מסודרות בסולם היורד של תשר"ק מרמז על הצטמצמות המים שבתוך השלג מה שנחשב כירידה מבחינת הטבע.

בדרך כלל מסודרות האותיות בשורות, וכך הוא סידורן בתורה ובכל כתיב אולם יש להן גם סידור אחר, צלילי, סדר של מעגל המתאים יותר לכדור העולם הבנוי לדברי אנשי-סוד גלגלים-גלגלים עליונים ותחתונים.

העולם נוצר ככדור, וגלגלים מסובבים אותו. וגלגלי העולם הם מעגלי האותיות, והמיוחד במעגל, להבדיל מן השורה, שאין לקבוע בו סדר מי ראשון ומי שני, וכולם שווים במעגל, מסתובבים ממקום למקום בשירה כשיד האחד על כתף האחר.

אנשי סוד אומרים שהאותיות הסופיות "מנצפך" נקראות בשם "מישרים" מפני שהן בשירתן בחילופי אותיות מיישרים בני-אדם ומביאים אותם לגאולה, והמיישרים הולכים במעגלי יושר.

סודות ההלכה

אנשי סוד אומרים שהאותיות האירו לחכמינו בשעה שקראו בתורה וכך הגיעו לחקר שורשי ההלכה.

את היסוד ההלכתי ש"עין תחת עין" אין פירושו כפשוטו (אלא שאפשר לשם נזק בכסף) מצא הגר"א מווילנה בסדר האותיות שבו אותיות כ-ס-ף נמצאות עוקבות לאותיות

ע-י-ן, ממש עי"ן תחת עי"ן.

ומנין שיהדותו של הבן כרוכה ביהדותה של האם? לפי סדר האותיות הולך ה"בן" אחרי ה"אם", ומכאן שאם האם יהודייה – הולך בעקבותיה גם הבן ואף הוא יהודי.

בדומה לזה אומרים אנשי ח"ן שכלל החז"לי שכל מניין ומיפקד של בני-ישראל יש בו סכנה, וזאת בהתאם למה שנאמר במצוות מחצית השקל "ולא יהי בהם נגף בפקוד אותם"

(שמות ל, י"ב) עניין זה רמוז בסדר האותיות, היות שהאותיות הבאות אחרי פ-ק-ד הן צ-ר-ה, ומכאן ש"פקד" מביא "צרה".

ויש אומרים שעצם השורש "פקד" כבר רומז על צרה בבחינת "יום-פקודה" וכן: השורש פ-ק-ד הוא בחילוף אותיות ק-פ-ד שפירושו כריתת חיים.

אולם בכל זאת – מה הרע במיפקד? הרע הוא שהמיפקד שם את הדגש על הפרט, להבדיל מן התורה המייחסת חשיבות לעדה כאיש אחד. והתרופה כנגד הדגשת הפרטיות היא מחצית השקל משום שבזה מודגש לכל אחד ואחד שאינו אלא מחצית ועליו לוותר לטובת הכלל.

המלה "מחצית" רומזת על כך: האות האמצעית (צדי"ק) מקופת במעגל פנימי של האותיות "חי" ובמעגל חיצוני של האותיות "מת", דהיינו צדקה תציל ממוות ותעניק חיים. והצדיק המתרחק מן ה"חי" נופל לזרועות המוות.

חלק ח'

רעיונות בסדרי האותיות

ר' מוטל'ה היה מוכיח לתלמידיו את פתגמו של רבי פנחס בן-יאיר שהזהירות מביאה לידי זריזות" (ע"ז כ:) לפי שהשורש ז-ה-ר מביא בעקבותיו את השורש ח-ו-ש שעניינו מהירות.

בדומה לזה אומרים אנשי חן, שהמפריז בחיי חול מגיע לטמטום המוח והלב. זאת כיצד? אחרי "חל" בא "טמ".

בדומה לזה הקשר בין שירה לריקוד. השר רוקד – והרוקד שר. אחרי השורש ר-ק-ד נמצא ש-ר-ה. השיר- כך אומרים אנשי חן – משרה רוח של דבקות על האדם והוא מיישר את עצמו והופך לאיש ישר בזכות חילוף האותיות ש-י-ר – י-ש-ר.

בסוד עבודת האותיות

עבודת האותיות מבוססת על שורה של כללים חברתיים המשמשים יסוד לכל מה שמתהווה בעולם שנוצר ומתקיים על ידיהן.

האותיות – כל אחת מהן הולכת בנפרד לפי בחירתה ורצונה. ואינה גורסת את התערבותן של אותיות אחרות לתוך הליכתה, אלא אם היא רוצה בכך ומצטרפת אליהן מתוך רצון טוב באחד מרל"א שערי המפגש. אולם יחד-עם-זאת ישנן אותיות שהתרגלו בהרגלי חיים ללכת יחד. אין זה אומר שהן מתמזגות, אלא כל אחת הולכת בנפרד, אולם הליכתן משותפת למטרה משותפת ולפעמים הן אף הולכות שלובות זרוע כרעים ותיקים.

בין האותיות הרעות מתבלטות ה"ג-ד" ההולכות יחד לגמול דלים, "ה-ו" לצרך רחמים לדין, "ח-ט" החוטאות ומתחטאות יחד, וכן "נ-ס" ההולכות יחד לסמוך נופלים ולעשות נסים.

האגדה מספרת, שכאשר הציעה ה"סמך" את עצמה שיבראו בה את העולם, אמר לה הקב"ה לחזור מיד למקומה אצל ה"נון" רעותה כדי שלא להזניח חלילה את הנופלים וכדי לעשות נסים למען הצילם.

יחסי חברות ושכנות בין האותיות

כל אות כבודה במקומה, והיא עולם בפני עצמו ואסור לחבר בתורה שתי אותיות ביחד. אולם עם זאת יש לאותיות קבוצות משותפות המאחדות את האותיות לחבורה קיבוצית אחת שבה כל האותיות יכולות ללכת יחד וליצור יחד ולחזר זו אחר זו ואף להחליף זו את מקומה של זו. הקבוצות הללו נוצרו או לפי מוצא האותיות, כמו קבוצות גיכ"ק, דטלנ"ת, אחה"ע, בוסמ"ף, זסש"ץ או לפי הסדר שלהן כמו קבוצת אבג"ד, תשר"ק, אלב"ם, אי"ק – בכ"ר, וכו'. האותיות שבקבוצות הללו הן כאמור שכנות טובות ונשות-חיל המסייעות אישה בידי רעותה.

אולם כמנהג השכנות יש והן מתקוטטות ביניהן ואף מתרחקות זו מזו. רבים מסיפורי חז"ל מתארים את הקשרים הרוחניים – החיוביים והשליליים – שבין האותיות.

לפי ספר היצירה מתחלקות עשרים ושתיים אותיות היסוד לפי הסדר המיסטי הבא:

שלוש אמות: שבע כפולות; י"ב פשוטות.

שלוש אמות. א מ ש, כנגד שלשת היסודות של העולם: אויר, מים ואש, והן זכו למעלה זו מפני שהן קרובות לחותמו של הקב"ה: אמת.

שבע כפולות: בגד כפרת, כנגד שבעת עמודי העולם ושבעת הימים ושבעת הכוכבים.

ויסודות שבע הכפולות בגד כפרת הן: (א) חיים (ב) שלום (ג) חכמה (ד) עושר (ה) חן (ו) זרע (ז) ממשלה.

ולאותם שבע יסודות – שבע כפולות = תמורות, כדרך דבר והיפוכו, ואלו הן: (א) תמורת חיים-מוות (ב) תמורת שלום-רע (ג) תמורת חכמה-איוולת (ד) תמורת עושר-עוני (ה) תמורת חן-כיעור (ו) תמורת זרע-שממה (ז) תמורת ממשלה-עבדות.

סדר ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק מונה י"ב אותיות, י"ב פשוטות – כנגד י"ב המזלות, י"ב החודשים וי"ב שבטי ישראל.

סדרי האותיות

מלמטה למעלה

א. ב. ג. ד. ה. ו. ז. ח. ט. י. כ. ל. מ. נ. ס. ע. פ. צ. ק. ר.

ש. ת. ך. ם. ן. ף. ץ.

מלמעלה למטה

ת. ש. ר. ק. צ. פ. ע. ס.נ. מ. ל. כ. י. ט. ח. ז. ו. ה. ד.

ג. ב. א.

סדר אתב"ש

את. בש. גר. דק. הץ. וף. זע. חס. טן. ים. כל.

סדר אלב"ם

אל. בם גן. דס. הע. וף. זץ. חק. טר. יש. כת.

סדר העשור

אט. בח. גז. דו. הה. יץ. כף. לע. מס. ננ.

הסדר המשולש

היות שהמילים והאותיות בלשון הקודש מורכבים עפ"ר מבחינת שורשיהן משלש אותיות, נמצא גם סדר משולש והוא הסדר הידוע בשם אח"ס, בט"ע, גי"ף, דכ"ץ, הל"ק, ומ"ר, זנש"ת.

סדר איק בכר בכפולות של עשר

א. 1 י. 10 ק. 100

ב. 2. כ. 20 ר. 200

ג. 3. ל. 30 ש. 300

ד. 4. מ. 40 ת. 400

ה. 5. נ. 50 ך. 500

ו. 6. ס. 60 ם. 600

ז. 7. ע. 70 ן. 700

ח. 8. פ. 80 ף. 800

ט. 9. צ. 90 ץ. 900

חלק ט'

הצטרפות האותיות

בין דרכי התפעול של האותיות ישנה דרך התמזגות חלקית שאף היא באה לרמז על זהות מסוימת. ניקח, למשל, את שני היסודות העיקריים שבעבודת-השם: היראה והאהבה. הללו הם למעשה יסודות נפרדים, אבל בפנימיותם הם מאוחדים, מפני שהאהבה קשורה ביראה,צומחת ממנה ומעוררת אותה. יש האומרים, שהאהבה קודמת ליראה, היינו ליראת הרוממות, ויש מי שאומר שיראת הרוממות באה כתוצאה מאהבת ד'. הקשר שבין יראה ואהבה מתבלט בהתמזגות חלקית של האותיות בשתי מלים אלו:

יר : אה

אה: בה

אם נקרא את המלים במאונך נמצא שלא השתנתה קריאתן: הזוג הראשון של אותיות מן המלה "יראה ("יר") מצטרף לזוג הראשון של אותיות המלה "אהבה" ("אה") כדי ליצור מחדש "יראה" והוא הדין בזוגות הסופיים של המלים היוצרים בהתחברם את המלה "אהבה מחדש.

משחק אותיות דומה נמצא בשמותיהם של שונאי ישראל:

בל : עם

עמ : לק

והשם "בלק" הוא סינתזה של שני השונאים דנן: טול ראשו של הראשון ("בל") וסוף לו את זנב עמלק ("ק") והרי לך "בלק".

יתר וחסר

בדרך כלל שומרות האותיות כל אחת על מקומה ואינן קופצות לתוך דברי חברותיהן. אולם יש ולהדגשת צורך מסוים קופצת אות אחת בכל זאת לדברי חברותיה ומצטרפת לשיחה כאורחת מן החוץ. בין הקופצות המועדות מתבלטות האותיות אל"ף, ה"א, וא"ו, יו"ד ו"נון".

ימי בראשית נקראים כאלמונים: אחד, שני, שלישי, רביעי, חמישי. אולם יום שישי נקרא "השישי", מפני שה"הא" קפצה לתוכו. ומדוע? להודיע שתנאי התנה הקב"ה עם ששת ימי המעשה על קבלת התורה ואמר:

אם אין ישראל מקבלים את התורה, חמישה חומשי תורה, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (מדרש רבי עקיבא).

ועוד:

כל "לעולם" שבתורה נכתב לעולם בחולם חסר ("עלם") – להוציא פעמיים:

1. "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט') – לרמז שכל העולם ביטלו דבר אחד מן התורה, בעוד שדבר אחר מן התורה לא ייבטל.

2. "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כג', ז') – לרמז שלעולם טמונה שנאה לישראל בלבם.

ועוד:

ביצירת האדם כתוב "וייצר" בשתי יו"דין, לרמז שהאדם נוצר כבעל בחירה עם שני יצרים טוב ורע, וכן כדי להגדיש את קורטוב הקדושה (המסומלת ב"יוד") שייחד הקב"ה ליצירת האדם.

ועוד:

לדעת חז"ל ה"אלף" במלה "חטא" מיותרת היא. (הצטרפותה באה ללמד על מספר דברים כפי שיובהר להלן).

ביהושע (י, סד) מסופר על הקצינים שהלכו עם יהושוע והכתיב שם הוא ב"אלף" מיותרת ("ההלכוא") וזאת לרמז שגם מלאכי ד' הצטרפו אליו. (מדרש תמורות ויתרות).

ולמה כל אלה? מדוע מתקבלות אותיות אלה כאורחים? הסביר ר' מוטל'ה לתלמידיו בחיוך, שאותיות אלה הרומזות על שם ד' נחשבות כאותיות מיוחדות, וכשהן נכנסות בביתן של אחרות, מתקבלות הן בשמחה ומפנים להן מקום בלי שאלות, טענות ומענות. הן תמיד בגדר אורחים קרואים ורצויים.

עד כאן תיארנו את המתארחות – ומה דין הבורחות? גם בין הבורחות ה"אלף", ה"הא" וה"ואו" וה"יוד" עולות על כולנה. כשנבקע ים-סוף נהפכו המים לחומה. אולם במקום אחד כתוב שהמים הפכו ל"חמה" בחולם חסר. ומדוע נסתלקה ה"ואו"? לרמז שהמים נתמלאו חמה על בני-ישראל משום שהתאוננו בעת המעבר על הרפש, ועל הטיט ועל מיכה שהעביר איתו את פסלי מצרים.

ר' עקיבא סיפר מדרש שלם על האותיות החסרות והמיותרות ובו הסביר את כוונותיהן ומעשיהן.

ה"הא" שהחליפה את ה"חית"

דויד המלך נאמן היה לתורת ד' כפי שניתנה על ידי משה רבנו. והיות שהעם ראה במשה מלך ושר לו שירי מלכים "ויהי בישורון מלך", השתדל דויד המלך להדגיש שמלכותו דומה למלכותו של משה והיה מתאמץ ללכת בדרכי משה ולעשות דברים שעשה משה כדי להידמות אליו בכול, וחז"ל מספרים עליו שכל מה שעשה משה – עשה דויד. משה הוציא את ישראל ממצרים ודויד הוציא את ישראל משעבוד מלכויות; משה עשה מלחמה בסיחון ועוג, ודויד עשה מלחמה עם כל סביביו שנאמר: כי מלחמות ד' נלחם; משה מלך על ישראל ועל יהודה, ודוד מלך על ישראל ועל יהודה; משה בנה מזבח ודוד בנה מזבח; משה בירך לישראל באשריך, ודוד בירך את ישראל באשרי; והעיקר: משה נתן חמישה חומשי תורה, ודוד נתן חמישה חומשי תהילים וביקש מהקב"ה להחשיב את ספריו כספרי תורה; ועוד דבר: משה קרע את הים, ודוד קרע לישראל את הנהרות שבארם נהריים שנאמר: ויהי בחצותו את ארם נהריים (תהילים ס.ב) שפירושו: ויהי בחצותו את ארם נהריים, שהפך את הנהרות לשניים, ומים מצד זה ומים במצד זה ויבשה באמצע, כפי שזה היה אצל משה שהיו להם המים חומה מימינם ומשמאלם ובאמצע יבשה. ולמה כתוב בהצותו – ולא בחצותו? מספרים שבשעה שרצה דוד לחצות את המים שבנהרות, התקוממו הנהרות וטענו כנגדו: מי אתה שמשנה סדרי בראשית? ענה להם דוד: אני נאמן למשה נדבק בו והולך בדרכיו, הוא חצה את הים ואף אני חוצה את הים. דרשו הנהרות ממנו אות; לא ידע דוד מה האות לתת להם. באותו רגע קפצה ה"הא" כנגד הנהרות ואמר: אני האות! משה נתן חמישה ספרים ודוד נתן חמישה ספרים. כשראו את הנהרות את ה"הא" ושמעו לדבריה, נענו לו לדוד וחצו את מימיהם וכזכר לדבר נשארה ההא בשירת-החצייה, בהצותו את ארם נהריים.