רזי האותיות
מרובים הם הכוחות הנסתרים של האותיות שבהן נבראו – ועדיין נבראים ומתחדשים – כל הדברים שבעולם. וכשם שמרובים סודות הבריאה ורזי העולם, שנברא על-ידי האותיות, כך רבים גם רזיהן של האותיות עצמן. אצל אנשי הסוד האותיות נחשבות לא לסימני לשון מקובלים ליצירת תקשורת והבנה הדדית בין בי אדם, אלא לכוחות רוחניים נעלמים, שעל-ידיהם מתגלה כל דבר ודבר ובאמצעותם כל דבר נבנה, נוצר וקיים. גם היום שומרת האות את סוד הגילוי והיצירה. כל מחשבה וכל דיבור מורכבים מאותיות, וכל דבר שבתודעת האדם מתגלה על-ידי האות, שבלעדיה הכול טמון וגנוז. והוא הדין בעולם כולו: הכל מתגלה על ידי האותיות ונהפך על-ידיהן, בצירופיה השונים, מאין ליש. האותיות נחשבות לכוחות עליונים, למלאכי אלוקים ושליחיו לגילוי רצונו ולמילויו; מפני שגילוי רצונו של אלוקים הוא גם מילויו, שהרי אצל הקב"ה אין הבדל בין הרצוי למצוי. האותיות גם נחשבות לגילויים הראשונים של העולם ולכלי יצירה לגילוי תורתו של אלוקים ולבריאת עולמו. תורה האלוקים מתגלה באותיות, והעולם נברא על-ידי אותן אותיות, והן התורה והן העולם קשורים אהדדי על-ידי האותיות וגילוייהן השונים.
חלק א'
כוחן של האותיות
האותיות בהופעתן מתחלקות לשני סוגים: (א) אותיות עליונות שהן, במהותן, כוחות יצירה עליונים רוחניים, כפי שנבראו על ידי אלוקים וכפי שהם נמצאים בתורה, ובאמצעותן נבראו כל העולמות; (ב) אותיות ארציות-תחתיות, שהן אלו שנמסרו לבני-האדם, המשתמשים בהן כפי יכולתם.
החלוקה הזאת נרמזת בהתחלת ספר בראשית, אשר שם יש כפל אותיות: "בראשית ברא אלקים את". כפילות זו באה ללמדנו על האותיות הרוחניות שבשמים ועל האותיות המוחשיות המשמשות את בני-האדם במחשבה, בדיבור ובכתיבה.
על-ידי האותיות נברא העולם, ועל-ידיהן הוא מתחדש בכל יום, כפי שאנו אומרים: "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".
שלבי התגלותן של האותיות
אנשי הסוד מספרים שהאותיות נתגלו בעולם בארבעה שלבים ובצורות שונות, כל שלב וענייניו, כל שלב וסיפוריו הנפלאים האוצרים בתוכם רזים קדומים.
בשלב הראשון נבראו האותיות כשליחי מרום, כמלאכי שמים לגילוי רצונו של אלוקים, שכן האות טומנת בחובה תוכן מסוים. בשלב השני, תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, נכנסו האותיות לתורה כדבר ד'. בשלב השלישי יצאו האותיות מהתורה והיו לכלי היצירה של הבורא שבו ברא את העולם. בשלב הרביעי נמסרו האותיות לאדם והוטבעו בו ככוחות של מחשבה ודיבור.
בשלב הראשון היו האותיות כנשמות וכמלאכי מרום, קשורות לאלוקים כגילוי רצונו, והיו "אוכלות משולחן המלך", בלשונם של אנשי הסוד, כשליחי המלך שבארמונו, ולא היה להן שום גילוי משלהן.
בשלב השני, תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, נכנסו האותיות לתורתו של אלוקים לגלות את רצונו ודרכיו. התורה הייתה אז עדיין רוחנית כולה, בלי שום צורה מוחשית, והאותיות ירדו לתורה בשירה ובזמרה ובקולות ובברקים, כפי שקרה אחרי-כן גם במעמד הר-סיני. האותיות קיבלו אז צורה של שירה, שירת התורה, צליל וקול וצורה של "אור", אור התורה; והן נתגלו בתוך התורה כאש שחורה על גבי אש לבנה. בצורה זאת הן היו בתוכה תתקע"ד דורות, עד שיצאו מן התורה – ששימשה כמפת העולם – לברוא את העולם.
כשירדו האותיות לתורה הן ירדו כיו"דין, מפני שה"יוד" היא הנקודה היסודית, נקודת הגילוי, שהיא למעשה נקודת המעבר מן הנעלם והאין אל עבר היש. ה"יוד" היא גם נקודת הגילוי הראשונה בשמו המפורש של הקב"ה המבטא את ההוויה, המציאות, היש.
ה"יוד" הנקודתית התמשכה והתרחבה לקו, ל"וו", שלפי תפיסת אנשי הסוד מורכבת משלוש יו"דין המציינות, בצורות שונות, את שלושת היסודות של העולם, וה"וו" הצטרפה אליה כדי לשמור עליה; ועם שתי יו"דין, אחת למעלה ואחת למטה, היא נהפכת ל"אלף" (א), הנחשבת ל"וו" מורחבת.
(בספר הזוהר (בראשית) נאמר שה"וו" היא לפעמים וא"ו ולפעמים אל"ף מצומקת, ואין להבדיל ביניהן).
מן ה"אלף", שסכום קוויה הוא 26 (י-י-ו) יצאו בשם השם (שגם סכומו 26 – הגימטריה של י-ה-ו-ה) כ"ו אותיות, שביחד עם האל"ף הן כ"ז. ועל כ"ז האותיות הללו נאמר שהן השמך הז"ך של גלגלי העולם.
מכאן שכל האותיות מורכבות מיו"דין ומווא"ווין, שהן קווי הבריאה וקווי האור. שהרי האותיות ירדו לתורה כקווי אור, כאמור: אש שחורה על גבי אש לבנה, ועכשיו - כדיו שחורה על גבי גוויל לבן, כפי שנכתבים ספרי התורה עד היום.
קווי האור של האותיות הפכו את כל ההוויה לאור, והאותיות האירו את החושך של התוהו ובוהו.
קווי האותיות מספרם מ"ט = נו"ן חסר אחת, כמספר קווי האור של מנורת המקדש, שהיא מנורת השם. זהו גם מספרן של האותיות בחמשת הפסוקים האחרונים של חמשת חומשי תורה.
ומדוע מ"ט דווקא? מפני ש"נון" (חסר אחת) מסמל את חמישים שערי הבינה והחכמה שיש בעולמות, שאפילו האדם השלם והמושלם ביותר לא יוכל להשיגם בתפיסתו המצומצמת. והא ראיה: אפילו משה רבנו הגיע רק למ"ט שערי בינה, ועל זה נאמר (תהלים ח:ו): "ותחסרהו מעט מאלוקים".
סודות האותיות שבתורה
סודות תורתנו הקדושה הם בצירופים ובגימטריאות ובתמורות ובראשי-תיבות ובסופי-תיבות ובראשי פסוקים ובסופי פסוקים ובדילוג אותיות ובצירוף אותיות. סודות עניינים אלה נשגבים ונעלמים, ואין בנו כוח להשיגם לרוב העלמם, כי יתחלפו על-פי דרכים אלו לאין סוף ולאין תכלית (פרדס רימונים, שער הצירוף).
הקב"ה בורא את העולם על ידי אותיות התורה
"רבי הושעיא רבה פתח (משלי ח'): 'ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום' ... דבר אחר, אמון = אומן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם שמלך בשר ודם הבונה פלטין (=ארמון) אינו בונה אותו על סמך ידיעתו, אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות (מפות) יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין (דלתות). כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבה א, ב). הכל לפי הפסוקים, הפרשיות, המלים והאותיות שמהן מורכבים הפסוקים והמלים, "ומי שיש בו מדעת קונו יוכל למצוא בכל דבר שבעולם אותיות התורה".
האותיות הרוחניות נחשבות לכלי אומנותו של הקב"ה. באמצעותן הוא מגלה את רצונו ובורא הכול, ועליהן כתוב: "ואהיה אצלו אמון" – אל תקרא "אמון" אלא "אומן".
"עשרים ושתיים אותיות חקקן, חצבן, שקלן והמירן, צירפן וצר בהן נפש כל היצור ונפש כל העתיד לצור" (ספר יצירה, פרק ב', משנה ב'). בכל אות ואות יש רוח אלוקים חיים המאפשרת לעשות בהן שימושים, ומאות אחת, עם סוד האחרות, יעשה צירוף – ויועיל. ודע כי יש בכוח האותיות, ובצירופן ובגלגולן, כדי לברוא בריות חדשות. ואמרו חז"ל ש"רבא ברא גברא". ועוד אמרו חז"ל: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ" (הרדב"ז).
האותיות הרוחניות נחשבות ככלי אומנותו של הקב"ה שבאמצעותן הוא מגלה את רצונו ובורא הכול ועליהן כתוב: "ואהיה אצלו אמון" – אל תקרא "אמון" אלא "אומן".
"עשרים ושתיים אותיות חקקן, חצבן, שקלן והמירן צירפן וצר בהן נפש כל היצור ונפש כל העתיד לצור" (ספר יצירה פ.ב. מ.ב.) בכל אות ואות יש רוח אלוקים חיים לעשות שימושים, ואמות אחת עם סוד האחרות יעשה צירוף ויועיל.
ודע, כי יש בכוח האותיות, ובצירופן ובגלגולן כדי לברוא בריות חדשות כדאמרו ז"ל: דברא ברא גברא, ועוד אמרו ז"ל: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ" (הרדב"ז).
האותיות לפי סדר ירידתן לעולם
"חקקן כמין ערוגה, הציבן כמין חומה, סככם כמין עזובה" (ספר יצירה, פרק א', משנה י"א).
חקיקת נתיבתן, דהיינו: צורת שרטוטן של האותיות ה. ח. ב. ש. ט. דומה לערוגה של פרחים;
האותיות ד. כ. ר. דומות הן לכעין חצר שגגון מסוכך עליה;
והאותיות ם. ס. ניצבות כמין חומה סגורה המוקפת מכל צד.
חלק ב'
ערוגת האותיות
האותיות נוצרו בשמים, ומשם ירדו לעולמנו כמו שיורדות הנשמות; וכשירדו לעולמנו התלבשו בלבוש ארצי, כלומר: קיבלו צליל, ביטוי, שם וצורה, כמו כל דבר שבארץ. את לבושן אנו רואים ויודעים; אבל את נשמתן, נפשן וכוחן הטמיר אין אנו יודעים כלל וכלל, כשם שאין אנו יודעים נשמתו של האדם איפה היא, איך היא נראית ומה כוחותיה. הנשמה טמירה היא, וכן גם האותיות שנשמה להן, נפש, רוח חיים וכוחות ענקיים שעל ידיהן נברא כל העולם.
כמה מהאותיות, כשירדו למטה וראו את הגן מרחוק, ירדו בשמחה, בשירה ובריקוד, מפני שכל העולם גן עדן היה. הן התקשטו בפרחים והסתדרו כערוגה מיוחדת בתוך הגן, היא ערוגת השושנים שבהן חמישה עלים, כמספר האותיות שהצטרפו לערוגה, והן: ב, ה, ח, ט, ש.
מספרים שאר בע מתוך חמש האותיות הללו (ב, ה, ח, ש,) הסתדרו בתוך הגן כפרחים מיוחדים בערוגה מיוחדת, ואף קיבלו ברכה מיוחדת ותואר מיוחס, ואילו הט' הסתדרה כגנן הפרחים ושומרם.
ה"בית", שהיא ב' הבריאה, הסתדרה בערוגת בושם, ועליה מברכים את ברכת הבשמים.
ה"הא" הסתדרה כהדס, שהוא הפרח המיוחס לשבתות, לחג הסוכות ולכל שמחה.
ה"חית" הסתדרה כחבצלת, שהיא הפרח המסמל את עם ישראל הדומה לחבצלת השרון בזמן שהוא יושב בארצו, חוסה בצל אל.
וה"שין" הסתדרה כשושנה, שאף היא מסמלת את ישראל הדומה לשושנה בין החוחים בזמן שהוא בגלות.
וה"טית" – יש אומרים שהסתדרה, כפרח בר, בשני טורים לכל אורך הערוגה, כדי לשמור על ערוגת האותיות – והיא נקראת בשם טורים; ויש אומרים שהיא הצטרפה ל"ח" ול"ב" ויצרה את הטחב שעל גדרות הגן.
ואנשי הסוד אומרים שה"טית", בגלל מעמדה המיוחד, קיבלה על עצמה לטפח את הערוגה, ובכל יום היא מטפחת ומשקה את ערוגת הפרחים; היא גם טופחת על הפרחים, קוראת להם לגדול ומרקידתם במחול.
ויש אומרים שחמש האותיות הללו התלבשו בפרחים שונים לפי כוחן, טבען וצבען, וכל הפרחים שבעולם מורכבים, בצורה זו או אחרת, מאלה חמש האותיות. יודעי ח"ן ידעו אפילו לספר כיצד ואיך, ואנו – אין אנו יודעים את הסוד הזה.
שלוש אותיות, שהיו מצוננות במקצת, הרגישו בטחב שבגן ובמים שעלו מהחומות וירדו בלי הרף מן השמים. הן חיפשו מחסה להסתתר תחתיו, ולכן סידרו לעצמן מחסה נגד הגשמים, וכך נשארו עומדות עד היום כשגגון על ראשן. אלו הן האותיות ד, כ, ר.
ושתיים נוספות, מהן ה"מ" וה"ס", שבהן התרכזו כל אוצרות העולם, הם המסים שעולמנו מעלה למרומים, פחדו לרדת מן השמים לארץ המלאה שוד וחמס, פועלי אוון, שודדים וגזלנים. הן ירדו ברעדה, ומייד הסתגרו בתוך חומה בצורה; אין לגשת אליהן כלל וכלל, והן חיות בנס. ה"סמך" אף הוסיפה לה שישים גיבורים, העומדים סביבה בלילות לשמור עליה מפחד בלילות (ראה שיר השירים ג:ז-ח).
האדם שולט באותיות
השלב הרביעי של גילוי האותיות היו האותיות שהקב"ה מסר לאדם, בחיר היצירה, לעבוד עמן וליישב בהן את עולמו כשותפו למעשה בראשית. את אלה האותיות שבידי האדם אנו מכירים, למעשה, ובהן ובכוחן אנו משתמשים במחשבה, בדיבור ובכתב.
האדם נקרא אדם משום שגופו נוצר מאדמה, אך אנשי הסוד אומרים שהוא נקרא בשם אדם מפני שנשמתו נוצרה בצלם דמות אלוקים, כפי שנאמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי האדם דומה לדמות שמימית, וכתוב בו: "וייצר אלוקים את האדם". יש לו לאדם כוחות עליונים להבין, לדעת וליצור; רק לו מסר הקב"ה את האותיות, שהן הכוחות העליונים לדעת, להבנה וליצירה, והוא היחיד בעולם המדבר ויודע לחשב מחשבות ולהשתמש באותיות, שהן לבוש למחשבה. כוח זה הוא הכוח של נשמתו.
את הכוח לחשוב ולדבר באמצעות האותיות החדיר הקב"ה בתוך גופו של האדם, שהוא המסגרת, הכלי והלבוש שלו. כל מה שהאדם יכול לחשוב, לעשות ולפעול, לחיות ולקיים בעולם הזה הוא עושה על-ידי הגוף שלו, שאת ו הוא מזדהה. את הכוח הזה החדיר הקב"ה לנשמתו דרך כלי הגוף שלו: המוח, הלב, הראייה, הקנה ומוצאות הפה, הגרון והשפתיים.
אנשי הסוד מייחסים חשיבות רבה לביטוי המיוחד: "ויפח באפיו נשמת חיים", ביטוי שנמצא רק בסיפור בריאת האדם ולא בבהמות, שאצלן כתוב "ותוצא הארץ נפש חיה". והם דורשים מזה שהאדם, כבחיר היצירה, שותף למעשה בראשית ושולט באותיות, שהן כלי היצירה של העולם. וכך מפרש התרגום את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה": "לרוח ממללא", כלומר: למדבר, שכן כוח הדיבור הוא הגילוי המיוחד של האדם.
האות במהותה היא רוחנית, שמימית, ואין לאדם בה שום תפיסה והשגה, כמו שאין לו תפיסה במהותם של הרוחניות ושל מלאכי ד' עושי דבריו. ואולם ברגע שאלוקים בחר את האדם כשותף למעשה בראשית והטיל עליו ליישב את העולם שברא, הוא מסר לו במתנה את האותיות, שהן כלי היצירה של הבריאה ושבהן גנוזות בגנזך הנצח כל האפשרויות של בניין היצירה. האדם הוא הברייה היחידה בעולם היודעת להשתמש באותיות, לדבר ולכתוב ולהעביר מחשבות, והוא גם היחידי המכונה בשם "מְדַבֵּר", לציון ערכו המיוחד.
ברגע שא לוקים מסר את האותיות לידי האדם נצטמצמו האותיות, במהותן, כדי שיסתגלו לתפיסתו של האדם. הן כמו התאימו עצמן למוגבלותו של האדם ואף קיבלו צורה מוחשית מסוימת כדי שהאדם יוכל לתפוס אותן ולהשתמש בהן. משום כך יש לאותיות שתי צורות יצירה: יצירה רוחנית עליונה, שהיא כולה סודית ונסתרת, ויצירה מוחשית, גלויה. הצורה העליונה, הרוחנית, היא נשמת האות, וכוחה בלתי נתפס; והצורה המוחשית-האנושית כוחה מוגבל, לפי כוחותיו של האדם המשתמש בה. והאדם, היודע את סודות האותיות ויודע איך להשתמש בהן, יכול אף הוא ליצור באמצעותן דברים נפלאים (פרדס רימונים, שער האותיות).
אבני אותיות
בסודות היצירה נקראת האות בשם "אבן", מפני שהיא משמשת כאבן יסוד לכל בניין, והמלה הנוצרת מצירופן של אותיות נקראת בשם "תיבה", מפני שהמלים מרכיבות את התורה, שהיא תיבה להצלתו ולהגנתו של האדם. התיבה, בארבע אותיותיה: "תיב-ה", גם מסמלת את העולם, שנבנה כ"בית ה'", על ידי ה"בית" בשם ה"הא".
הזהות בין אות ואבן קשורה כמו-כן בסוד החילופין שבין אותיות ממוצא משותף. לפי זה מתחלפת ה"ואו" שבמלה "אות" עם ה"בית", שכנתה לאותיות השפתיים (בומ"ף), וה"תיו" של "אות" מתחלפת ב"נון", שכנתה לאותיות הלשון (דטלנ"ת). על-ידי-כך מזדהה "אות" עם "אבן", והאות נהפכת לאות בינה.
האותיות-האבנים מתחברות יחד לבניית התיבה, שהיא הבית. כל אות מתחברת לכל שאר האותיות. "שקלן והמירן אל"ף עם כולן, וכולן עם ה"אלף", בי"ת עם כולן, וכולן עם בי"ת" (ספר יצירה, פרק ב', משנה ה'), וכל אות נפגשת עם רעותה ומתחברת עמה לעבודת הבניין בשתי צורות: הלוך וחזור, גם א-ב וגם ב-א, 462 שערי בניין (למעט האותיות הסופיות), ואין סוף לצירופיהן וליצירותיהן.
על הפסוק "לעולם ד' דברך נצב בשמים" אומר הבעל-שם-טוב שהאותיות, שנבראו בהן השמים והארץ וכל שאר הדברים, ניצבות ועומדות לעולם כדי להחיותם ולקיימם; ואילו היו האותיות מסתלקות, חס ושלום, וחוזרות למקורן, היו כל השמים וכל הנבראים אין ואפס ממש והיו כלא-היו כלל, כאילו לא נבראו (ראה: שער היחוד והאמונה, פרק א').
כללי הבניין
האותיות נקראות בשם "אבני בניין", מפני שבאמצעותן נבראו ונבנו העולם וכל הדברים שבתוכו. וכיצד נבנו? הכלל הוא: "שתי אבנים בונות שני בתים, שלוש בונות שישה בתים, ארבע בונות ארבעה ועשרים בתים, חמש בונות מאה ועשרים בתים, שש בונות שבע מאות ועשרים בתים, שבע בונות חמשת אלפים וארבעה בתים. מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" (ספר יצירה פרק ד', משנה י"ב). ואם בכל זאת ישאל השואל כמה בתים בונות 22 אבני ה"אלף-בית", הרי התשובה לפניכם: 1,124,000,727,777,607,680,000 בתים.
ועתה צא וחשוב מה מספר הדברים שיכולות לבנות ס' ריבוא האותיות שבתורה, שהן האותיות של הבריאה.
צירוף אותיות
כל אות נקראת "אבן" מפני שהיא אבן-בניין לבריאת כל דבר. ויש אומרים שהאותית קרויות "אבן" מפני שבעזרתן שוקלים ומודדים את היסודות השונים שיש להכניס לתרכובות הבריאה השונות. האבנים הן "משקלות אבני צדק" (ברית עולם), ומשום כך מזלו של חודש תשרי, חודש הבריאה, הוא מאזניים.
ואולם כאמור, שום בניין אינו נבנה על-ידי אבן אחת בלבד.
מנצפך
האותיות הסופיות, מנצפך, נחשבות לאותיות חזקות פי עשרה מאותיות אחרות. מטרתן לחזק את הבניין הנבנה על-ידי אבני האותיות, ולכן שמים אותן בקצות הבניין, כמו שעושים האורגים הטווים בשפת הבגד חוטים כפולים, אימרה חזקה, כדי למנוע את קריעת הבד.
אחרים אומרים שהאותיות החזקות הללו שומרות על המבנים שהקימו האותיות ומגינות עליהם והן עומדות בגבולות המלים כשומרים במגדל המצוידים באבני בליסטראות.
על ייחודן כאותיות הגאולה נלמד בחלקו השלישי של הספר.
ליקויי האותיות
כשירדו האותיות לעולם ונמסרו לאדם, עדיין היה כוחן הגדול אתן. ואולם לאחר שאדם הראשון חטא, ניטל ממנו כוחו האלוקי, והאותיות אף הן לקו וניטל מהן כוחן. מעשה זה נרמז במאמר חז"ל ש"עץ הדעת שבו נכשל אדם הראשון חטה היה"; וה"חטה", שסכומה כ"ב, מסמלת – לפי דעתם של אנשי הסוד – את כ"ב האותיות של ה"אלף-בית", שעל-ידיהן נבראו כל הדברים שבעולם בבחירה חופשית על ידי שני כוחות נוגדים: טוב ורע, אור וחושך, ברכה וקללה – מה שגרם לחטא.
החטה גם שומרת בתוכה את כוחות החטא, משום שהאלף מתחלפת בה"א, מפני ששתיהן שייכות לקבוצת האותיות הגרוניות אחה"ע.
האדם מורכב מאותיות, אומרים אנשי הסוד; כ"ב האותיות של האל"ף בי"ת מהוות את סוד האדם: "עשרים ותרין אתוון אינון כללא דרזא דגופא" (זוהר חדש, שיר השירים).
האותיות שנמסרו לאדם נטבעו היטב בגופו של האדם, ולפי טיבן ומזגן הן קובעות את רמ"ח איבריו של האדם, טבעו, מזגו ומידותיו. כל איבר ואיבר נברא על ידי צירוף של אותיות. האותיות הסתדרו בגופו של אדם בחמש קבוצות, לפי מוצאן בתוך הפה, שהוא השער העיקרי לפנימיותו של האדם; והסידור המחומש הזה מקביל לחמשת הקולות שהתגלו בעת מעמד מתן תורה בחמישה חומשי תורה, והוא גם מקביל לחמשת החושים שיש לאדם, ואשר עליו לזככם ולטהרם בקדושת התורה.
אנשי סוד שעסקו בתורת הפרצוף של האדם הכירו את האדם על יסוד האותיות שהאירו מתוך פיו או גופו. המקובל ר' חיים ויטאל מספר שרבו, האר"י הקדוש, היה רואה את האותיות שקרנו מתוך פניו ומצחו, והיה קורא בהן ויודע את מעשיו.
לפי דעת הזוהר האדם נברא בצורת אל"ף, כפי שנאמר: "וייצר ד' אלוקים את האדם"; והוא ברא אותו בצלם דמותו של הקב"ה בסמל האותיות, היא האל"ף, הרומזת עליו במשמעות של "אלופו של עולם" ובעשרים ושישה קוויה (ייו-26-כגימטריא של שם י-ה-ו-ה). שהרי על בריאת האדם נאמר "וייצר" – "ויי-צר": ה' צר אותו באותיות ו-י-י, שהן ציורה של ה"אלף". והמעמיקים להסתכל בפניו של האדם רואים בפרצופו את האות אל"ף: שתי העיניים כשתי יודין והחוטם כ"וו" (זוהר, בראשית). אחרים אומרים שה"וו" מסמלת את גופו של האדם, שהוא הברייה היחידה העומדת זקופה כעמוד, ושתי היו"דין מסמלות את נפשו, המורכבת משני יצרים: טוב ורע. האל"ף, מסביר ר' מוטל'ה לתלמידיו, מסמלת, למעשה, את כל 26 האותיות, שיצאו ממנה ומתנועות ישרות לפי הכוונתה.
האדם, שנברא בצלם דמות אלוקים, חי ופועל מכוח כ"ב האותיות שנמסרו לו כדי לחשוב, לדבר ולהעביר באמצעותן את מחשבותיו, והודות להן יש התקדמות והשתלמות לעולם, ובלעדיהן הכול עומד. אנשי סוד האומרים שהאותיות שבאדם ממשיכות להתקיים ולפעול אפילו אחרי מותו. הגוף מת והאותיות נשארות, לפי מה שרמוז במלה "ושכב", המתייחסת למת השוכב באדמה ואשר הנוטריקון שלה, לפי דעת אנשי הסוד, הוא "שארית כ"ב" – סיכום של האותיות שנשארו, ואשר עליהן מבקשים שינוחו בשלום על משכבן.
חלק ג'
ביטויי האותיות
לאותיות בצורתן המוחשית-האנושית יש דרכי ביטוי שונים: כתיב, היגוי, מספר. אנשי הסוד רואים בכל הביטויים הללו של האותיות הד מסוים לכוחות רוחניים עליונים, אשר בשעה שנמסרו לאדם הם הצטמצמו ונתמעטו בהתאם לתפיסתו של האדם ולכושרו הפרטי והכללי, וקיבלו צורה מוחשית המותאמת לו.
הכתב של האותיות וצורתן באו להן מאורן של האותיות.
אורן של האותיות
האותיות התגלו בעולם כאור, והן מאירות ונוצצות בחלל ההוויה בגוונים שונים ובצורות שונות. בשמים הן רוחניות כניצוצות של קדושה, ואילו בעולמנו הן מוחשיות: אותיות וסימנים שנמסרו לאדם כדי שיוכל להיות שותף למעשה בראשית ולהמשיך ליישב את העולם.
אורן של האותיות התגלה לבני-ישראל בעת מעמד הר-סיני שבו הגיעו לשלמות גדולה, כפי שנאמר: "וכל העם רואים את הקולות".
ובמלואו התגלה אורן של האותיות באורים ותומים, שבהם חקוקים שמות השבטים והאבות וכל האותיות. האורים היה עונה לשאלות הכהן על ידי האור שהתגלה באותיות המענה שאותן חיבר הכהן לתשובה, לפי ההרכב שעליו רמזו התומים. בדרך כלל ידע הכהן לחבר ולהרכיב נכונה את האותיות שהאירו לפני עיניו, לפי רוח הקודש שפיעם בלבו; ואולם היו מקרים שטעה. כך היה מעשה בעלי הכהן הגדול: כשעמדה חנה בבית המקדש והתפללה לפני ד', היו שפתיה נעות וקולה לא נשמע. הרגיש עלי בתפילתה שדבר-מה קרה, שאל באורים ותומים, וקיבל מענה באור שנתגלה בד' אותיות: ה, כ, ר, ש. חיבר עלי את האותיות למלה "שִׁכֹּרָה", שנאמר: "ויחשבה עלי לשִׁכֹּרָה"; אך הוא טעה בזה, וחנה אמרה לו: לא אדוני, טועה אתה, ורוח הקודש אינה שורה עליך. לא שיכורה, אלא אישה קשת רוח אנכי, עקרה כְּשָׂרָה אמנו. בכך אמרה לו חנה שהאותיות ה, כ, ר, ש, מרמזות על שרה, שהיא עקרה כמוה, ולא על שיכורה. אז הבין עלי שטעה בצירוף האותיות, ובירך אותה שד' ימלא משאלתה.
אך האותיות מאירות בהרבה אופנים, ולא רק באורים ובתומים; הן מאירות גם בפניהם של בני האדם. אנשי ח"ן וסוד זוכים ורואים לפעמים את האותיות המאירות הללו, וכך עומדים הם על מצפוניו וצפונות חייו של האדם.
תמונת האותיות
מחבר ספר התמונה ורבי יהודה חייט כותבים, כי בפסוק "ותמונת ד' יביט" הכוונה היא לתמונת האותיות אשר מהן נעשה קול דיבור. "וכבר הודעתיך כי הן כוחות אלוקים חיים, והצורות העליונות והרוחניות של האותיות נקראות בשם מכתב אלקים" (ספר הקנה).
שומעים קולות ומראים קולות
הנביא בדרך כלל שומע את קולות האותיות, ואולם לפעמים מתגלות לו האותיות גם במראה שבו הן נראות בשמים, והנביא רואה אז מראה ומחזה שלם.
אנשי הסוד אומרים שמראות האותיות מתגלים אך ורק בארץ-ישראל, שאורה אור שמימי, ואילו בחוץ לארץ יכול הנביא רק לשמוע את הקולות ולא לראותם. לפיכך אמר הקב"ה לאברהם: "לך לך ... אל הארץ אשר אראך"; שם אראה לך מראות אלוקים, הבריאה וההנהגה, ושם אוכל להתגלות אליך. ואכן, כך היה בשעה שאברהם היה בארץ, שנאמר: "וירא אליו ד'" – התגלה אליו בכוח האותיות.
אנשי הסוד מחשיבים מאוד את צורת האותיות ואת ההסתכלות בהן. השומע את צליל האותיות שומע את שירת העולם שנברא על-ידי האותיות, והמסתכל בהן רואה את מראה העולם שנברא על-ידיהן. הם אומרים שמשום כך קבעו חכמינו ז"ל את הנוהג להגביה את ספר התורה בעת הקריאה בו: כדי שהאנשים יסתכלו באותיות; והמסתכל באותיות התורה מושך לתוך נפשו ולבו את כוחן, ומקבל את חיותן, כמו מי ששומע את צלילן.
חכמי הסוד אף מספרים שבשעה שדויד המלך ביקש מהקב"ה: "תודיעני אורח חיים", אמר לו הקב"ה: דויד, אתה רוצה חיים? צפה לתורה, שנאמר 'עץ חיים היא', הסתכל באותיותיה ותחיה, מפני שהאותיות של התורה מאצילות מחיותן על הצופים בהן. ומעמיקי סוד מוסיפים ואומרים שלכל אדם מישראל יש אות בתורה, האות הנותנת לו את חיותו ותוכנו; מי שמסתכל באותיות התורה עשוי לפגוש באות שלו, להתבשם ממנה בשפע רב, להגיע להתדבקות רוחא ברוחא, אות באות, ולהתרומם למדרגה הגבוהה ביותר, למידת השלמות. והם גם יודעים לספר על אנשים שזכו לראות את האות שלהם בתורה, ונשמתם האירה באור עליון.
הכתב
האור של האותיות קיבל, בתפיסתו של האדם, צורה של כתב. לאותיות יש צורה מוחשית, ואת צורת כתיבתן מסר הקב"ה לאדם הראשון.
בשעה שהוציא הקב"ה את אדם מגן-עדן, ערב-שבת בין השמשות היה. אותו היום, ככל יום, היה בן שתים-עשרה שעות. בעשירית חטא, באחת-עשרה נידון ובשתים-עשרה נטרד והלך, והיה זה ערב-שבת בין השמשות. וכשה' גירש אותו הוא נתן לו את התורה, שעל ידה יוכל לעשות תשובה ולחזור לגן-עדן.
אז לימד הקב"ה את אדם את כל התורה. חשש אדם שמא ישכח את הדברים שנאמרו לו, וביקש מהקב"ה שיתן לו את התורה בכתב – כמו כל חולה המבקש מהרופא לכתוב לו מרשם לתרופתו. אז נברא הכתב של האותיות, ובהן נכתבה התורה שנמסרה לאדם הראשון; הוא מסרה פרשיות-פרשיות להבל ולשת, וכך הלכה התורה ונמסרה מדור לדור, עד אברהם אבינו ועד משה רבנו.
הכתב המקובל, זה שכתוב בספרי התורה, הוא הכתב המרובע, והוא נכתב, כאמור, בדיו שחורה על גבי קלף לבן. נוסף עליו מצויים כיום בשימוש יומיומי כתב רש"י, שהוא כתב חופשי, והכתב העגול הנקרא משקוט, והכתב הערבי הנקרא מועלאק... ואולם הכתב המקורי הוא הכתב האשורי, המרובע, שבתורה.
וצריכים להשגיח שתהא הכתיבה שחורה בתכלית השחור; שאם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים, ואפילו בזהב, הרי זה פסול. באלכסנדריא כתבו את האזהרות שבתורה בזהב, ובא המעשה לפני חכמים ואמרו לגנוז את הספר (מסכת סופרים).
הכתב השחור שעל גבי הקלף הלבן מדגיש את הרעיון המיסטי, שאור התורה מסלק את החושך מן העולם.
הקול
לכל אות יש היגוי, צליל מסוים, וגם הוא נובע מכוחה העליון של האות, שהגיעה לעולם בשירה. בראשונה הופיעה האות בתורה, שהיא שירת העולם ואף קרויה "שירה", כפי שכתוב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". אחרי-כן יצאו האותיות משירת התורה ליצור את העולם בשירה, בשיר שבח של הבריאה לבורא העולם; וכל הבריאה מעלה שירה.
האותיות, שירדו לעולם בשירה ויצרו את העולם מכוח של שירה, ממשיכות להפעיל את העולם ולסובב הכול מכוח שירתן. הכול נע וחי בשירה, הכול מעלים שירה לבורא העולם, וספרי שירה נסתרים וגלויים יש בעולם המגלים את שירתה של כל ברייה וברייה: חיה, צומחת, ואפילו דוממת.
הגיית האותיות
קולו של ד' התגלה לאדם בחמישה קולות, שהצטמצמו בגופו של האדם לחמש קבוצות שונות. משום כך עשרים ושתיים אותיות היסוד חקוקות בקול, חצובות ברוח, וקבועות בפה בחמישה מקומות; כלומר: הן נחלקות לחמש קבוצות, שמוצא הגייתה של כל אחת מהן הוא בחלק אחר של הפה. ואלו הן:
(א) איהער – הנהגות בגרון;
(ב) בומף – הנהגות בשפתיים;
(ג) גיכק – הנהגות בחך;
(ד) דטלנת – הנהגות בלשון;
(ה) זסשץ – הנהגות בשניים.
חלוקה זו לחמש קבוצות היא כנגד חמישה חומשי תורה, וכנגד ה' הקולות שבאות ה' של שם הקב"ה (הַ-הֶ-הִ-הֹ-הֻ), שבשמו הן פועלות ובונות ויוצרות ושאת רצונו הן משמיעות.
ואותיות המלה "בראשית" באות מכל חמש הקבוצות (אם כי יש המשייכים את האות ר' לקבוצת "זסשץ").