האות ו'
ו וו (או ואו או ויו) שמה ופירושו: צורתה כמספר, יתד או עמוד, והיא נחשבת ככוח מחבר ומהדק, כעמוד ויתד לעולם "עמוד סומך העולם" מפני שהיא נחשבת כאות של רחמים, שבלעדיה אין העולם יכול להתקיים. משמש גם כאות של אמת וכאות הרומזת על התורה שבעל-פה, שישה סדרי משנה. ה"וו" נחשבת כמו כן כאות של גאולה.
צורתה: פשוט ה מאוד, ישרה – ובזה כוחה כעמוד העולם. והיו שכתבו ספרי-תורה בווי עמודים, באופן כזה שכל עמוד התחיל באות "וו" לרמז שכל התורה שבכתב תלויה וקשורה עם התורה שבעל-פה.
יש הרואים ב"וו" צורה של מקל, מטה אלוקים שהיה ביד משה ("מטה עוזך ישלח ה' מציון" – תהלים קי) וכך תבוא הגאולה שה"וו" מסמלת אותה.
צורתה של ה"וו" גם כעץ, עץ חיים ("אילנא דחיי" – בלשון אנשי סוד). ה"הא" המסמלת את מידת הדין, ולכן היא פתוחה כלפי מטה -מענישה את האדם ומורידה אותו לתהומות, וה"ואו" שמידתה רחמים, מחברת את האדם לעץ החיים.
עוד אומרים אנשי סוד, כי ה"וו" אוצרת בתוכה את דיוקנו של יעקב.
תוכנה הנסתר: בשם האות "ואו" נהגית ה"ו" הראשונה, ולעומתן ה"א" וה"ו" השנייה הן נסתרות, ובזה יש רמז, שכן א+ו=1+6=7, היינו שהודות ל"הא" ול"ואו" שאחריה יבוא האלף השביעי של ימות המשיח, שהוא נעלם גדול, וכולו רחמים וכולו חיים.
מספ רה ומניינה: ו+א+ו=6+61+6=13 כרמז לקב"ה שהוא אחד (=13) וכנגד י"ג המידות של הקב"ה, שהוא נעלם מכל נעלם, וכנגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. ו+ו=6+6=12 כנגד י"ב המזלות שכוחם הוא נעלם.
ו+י+ו=6+10+6=22 כנגד כ"ב האותיות הנעלמות שעל ידיהן הכול נברא וקיים. ו=6 לרמז על הבריאה של ששת ימי המעשה ועל שישה סדרי משנה, כאמור.
מיקומה: בסדר אבג"ד בין ה"הא" ל"זין" כדי לרכך את קשיחות שתיהן על ידי מידת הרחמים שבה. ה"וו" מחליפה ועומדת מול ה"פא" הן בסדר אתב"ש והן בסדר אלב"ם כדי לרמז שני דברים:
(1) פסח ויציאת מצרים לא היו אלא כדי להגיע ליום ו' בסיוון למתן-תורה.
(2) פורים יחול לעולם ביום שחל בו ו' של פסח (באותה שנה).
שיוכה הקבוצתי: (א) קבוצת "בומף" – האותיות שמוצא הגייתן בשפתיים.
(ב) קבוצת התנועות, אותיות הקריאה אהו"י (יהו"א).
(ג) קבוצת וס"ם (6, 60, 600)?
(ד) היא מתחלפת עם שכנותיה לקבוצת "בומף" ו"אהוי".
(ה) קבוצת אותיות השימוש "משה וכלב".
שימושה הדקדוקי: (א) ו"ו החיבור – מחברת מלים ומשפטים.
(ב) ו"ו ההיפוך – בהתחברה לפועל בעתיד משמעותו של הפועל הופכת לעבר – ולהפך. היפוך זה מרמז על הפיכת דברים רעים לטובים ועל הגלגל הסובב בעולם.
(ג) באה בסוף שם עצם לציון שייכות לגוף שלישי יחיד.
פתגמיה: (א) שישה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבוא.
(ב) שש הלכות נעלמו ממשה רבנו.
חידותיה: שישה מי יודע? שישה אני יודע: שישה סדרי משנה.
אולי יש תקווה
יודעי-חן מסבירים כי האות "הא" והאות "וו" שתיהן נותנות ביטוי כלפי מעלה, היינו כלפי מידות האלוקים, ה"הא" מבטאה את מידת-הדין, וה"וו" מבטאה את מידת הרחמים. לפיכך, סמוכה היא ה"וו" לאות ה"א בסדר ה"א-ב" כדי שמידת הרחמים תמתיק את מידת-הדין והעולם יוכל להתקיים.
במדרש חכמינו למדנו: משל למלך שהיו לו כוסות דקות. אמר המלך: אם אני נותן בהן חמין הן מתבקעות צוננין – הן מקריסין. מה עשה? עירב חמין בצוננין ונתן בהן ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת-הרחמים יהיו חטאיו מרובים, ואם אני בוראו במידת-הדין, היאך העולם יכול לעמוד? אלא, אני בורא אותו במידת-הדין ובמידת-הרחמים והלוואי ויעמוד (בראשית רבה יב,טו).
לאור האמור, יש גם במתן טעם לאות ה"הא" הקטנה – לפי המסורה – שבמלה "בהבראם" שאותה דרשו ב"הא – בראשם", וכך תובן, אם כי ב"הא" – שהיא מידת-הדין – בראם, אין היא ממלאה את כל החלל, ה"הא" הקטינה את עצמה ומקום השאירה למזוג ולמסוך לתוכה אף את מידת-הרחמים ואותה "הא" תלויה מלמעלה ואת הח לל השאירה מתחתיה, משום שתחילה עלתה מחשבה לברוא את העולם במידת-הדין, וכך הוא הסדר: דין, ולפנים-משורת-הדין!
אות של תשובה
ה"הא" – אות של תשובה היא, אות הקוראת לאדם וזאת מנין? שקרא הקב"ה לאדם בגן-עדן: "איכה", ב"הא" נוספת כדי לתת לו פתח להשיבו דבר. והיא אות פתוחה כדי להקל על החוזר בתשובה.
משכונו בידו
ה"וו", שמספרה שש, מצביעה על האלף השישי, שבסיומו תבוא הגאולה השלמה – במהרה. חמש פעמים כתוב בתורה "י-ע-ק-ו-ב" מלא ב"וו", ולעומת זאת חמש פעמים מופיע בתנ"ך השם "אליהו" חסר "וו" ומפני מה?
מכיוון שראה יעקב אבינו את קנאתו של אליהו, כפי שבעצמו אמר "קנא קנאתי" וגו' (מלכים א', יט, יד) חשש יעקב אבינו, שמא יסרב אליהו למהר ולבשר את בשורת הגאולה לבניו, בשל חטאיהם המרובים. לכן, לקח יעקב ממנו את ה"וו" כמשכון וכערבון על כך שיבוא ויבשר על הגאולה העתידה במהרה בימנו.
ואם ישאל השואל, למה זה חמש פעמים שינה הכתוב על כך למלא את "יעקוב" ולחסר את "אליה"? – כמה טעמים בדבר.
האחד, יעקב משכנו והכריחו בחמישה חומשי תורה, שלא לעכב את בשורת הגאולה. טעם אחר, שכן ראינו, כי האות "הא" ביטוי היא למידת-הדין לעומת ה"וו" שהיא ביטוי למידת-הרחמים, ולשם כך לקח יעקב "הא" פעמים את ה"וו" לומר לו לאליהו, שיכבשו הרחמים את הדין!
והמים להם חומה
ביום השישי לצאת בני ישראל ממצרים והם חונים על הים, כשפרעה הקריב את רכבו ופרשיו, קפץ נחשון בן-עמינדב לתוך הים. גברה מידת-הרחמים על ישראל, ומידת הגבורה על המצרים. וקרע לנו הקב"ה את הים והעבירנו בתוכה בחרבה.
לכשנדייק בפרשת קריעת ים-סוף שבתורה נמצא שני כתובים החוזרים ומציינים את הליכתם של ישראל ביבשה בתוך הים:
כתוב אחד אומר: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב).
והכתוב השני אומר: " ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כט).
ומדוע כתובה המלה חומה בפעם השניה בכתיב חסר? אמרו החכמים במדרש:
בשעה שנכנסו ישראל לתוך הים, נתמלאו המים כבוד לבני ישראל, ותיכף עמדו והקיפום כחומה להגן עליהם. אולם, משראו המים את מיכה, והפסל חבוי מתחת לבגדו, נתמלאו "ח-מ-ה" על ישראל, וביקשו להטביע את ישראל יחד עם המצרים. אותה שעה היו ישראל נתונים בסכנה גדולה. הלך אליהו אצל האבות שיעמדו לבניהם בעת צרתם, אך האבות רגזו על בניהם ולא באו להגן עליהם. ואליהו לבדו עמד לימינם ובעזרתו עברו את הים. ולפי שבזכותו נגאלו גאולה ראשונה זכה והוא אף עתיד לבשר את הגאולה האחרונה.
ובאו עליך כל הברכות
בשעה שבא משה להוכיח להם לישראל הוא אומר להם: "אם שמוע תשמעו בקול ד' וגו' – ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגֻך וגו" (דברים כח, ב).
ראה משה את המלך "והשיגך" חסרה ו' ותמה על חסרונה.
אולם, כשהוא אומר להם לישראל: "והיה אם לא תשמע בקול ד' וגו' – ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" (דברים כח, טו) וכאן המילה "והשיגוך" כתובה ב"וו" נתגברה תמיהתו: הייתכן שלקללה ה"וו" מצטרפת ולברכה – לא?
עמדה ה"וו" והסבירה עצמה: לברכה, בני-ישראל אינם צריכים לי, איך להשיג ברכה למדו מיעקב אביהם, ועוד, כלום ברכת ד' חסרה היא?! אך, לא כן הקללה. כשחס וחלילה מקללים את ישראל ממהרת גם אני להופיע ולעמוד בתוכם ולצדם, שכן, מידת ה"וו" מידת-הרחמים היא, והיא מופיעה כדי לרכך ולהקל סבלם של ישראל.
יתרה מזו, ה"וו" משמשת לפעמים כ"ואו" ההיפוך. וכשעושים ישראל תשובה, הרי הקב"ה הופך את הקללה לברכה!
ה"ואו" החסרה של "צבוים"
העיר צבוים נקראת בתורה בשם צבים (בלי וא"ו) כפי שנאמר בדברים כט. כב: "כמהפכת ד' סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ד' באפו ובחמתו". ולמה חסרה ה"ואו"? לרמז שאנשי העיר היו אכזרים חסרי רחמים, שהאות וא"ו מסמלת אותם (אות הרחמים). ובאותו פסוק חסרה ה"ואו" גם בשמן של סדום ועמורה מפני שכולן היו חסרות רחמים ואף הקב"ה לא ריחם עליהן.
ויש אומרים שה"ואו" של צבוים חסרה כדי לרמוז שאנשיה היו קלי-רגלים כאחד הצבים (פענח רזא).
אות של אמת
ה"וו" היא גם האות של אמת. כפי שאומר הפסוק: "ונתתי לך אות אמת". והכוונה, אומרים אנשי סוד, היא לאות וא"ו. הרחמים שלה הם רחמים של אמת, ולא רחמים מתוך כוונות לא טהורות. וה"וו" היא הממלאה את ייעודה ומקומה של האמת בבריאת עולמנו. ומשום כך קוראים וכותבים "וו" בשתי ווין.
ה"וו" שנעלמה
ב"שין" של שכינת העולם היו מלכתחילה ארבעה "ווים", שהם ארבע פעמים שש כמניין ספרי הקודש. לאחר שחטא אדם הראשון, נפגמה ה"שין" ו"וו" אחת נשמטה ממנה. וה"וו" שנעלמה הצטרפה לאמת חברתה אשר התנגדה לבריאת האדם וסולקה מהחברותא שהקב"ה התייעץ עמה בעת בריאת האדם, סולקה מה"שין" ונעלמה באדמת העולם כחברתה ו"ו האמת שהושלכה מהשמים ארצה.