האות ג

ג גימל (או גמל) שמה ופירושו: גימל. האות השלישית באלף-בית. פירושה: "גמול" לרמז שהקב"ה גומל לאנשים כמפעלם – שכר ועונש. יש אומרים ש"א" היא "אב", "ב" – אם-עקרת בית, "ג" – הילד שנגמל.

צורתה: כגמל או כאיש ההולך הרגל. ואחרים אומרים שהיא דומה לצינור מפני שבאמצעותה מעבירה ה"בית" שלפניה את ברכתה לעולם ובעיקר לגומלי חסדים.

הרכבה: "ג" מורכבת משתי אותיות: י' ז' שסכומן (17) פירושו "טוב" או "חטא" – הכול לפי כיוון הליכתו של "האיש ההולך".

תוכנה הנסתר: בשם האות "גימל" מבטאים רק את ה"ג" ואילו ה"יוד", ה"מם" וה"למד" הן נסתרות. מפני שעיקר הגמול והשכר שהקב"ה גומל לו לאדם נסתר הוא מעינינו.

יש אומרים שה"מם" וה"למד", שמניינן (40+30) הוא "עין" (70), מרמזות על העין השלישית שהייתה לו לאדם – ונעלמה.

מספרה ומניינה: 3. כשסופרים את תוכנה ומילויה: ג+י+מ+ל=3+10+40+30=83 (ובלי ה"יוד" – 73). ובמספר קטן:3+1+4+3=11 (או 10 בלי ה"יוד").

מיקומה: בסדר אבג"ד נמצאת בין ה"בית" ל"דלת". ובסדר אתב"ש נמצאת מול ה"ריש" לרמז לאדם שעליו להתנהג כמו גר בעולם. בסדר אלב"ם היא מחליפה את ה"נון" ליצור את העולם כגן העדן, ולהזהיר מפני הגיהינום. בסדר אטב"ח היא מחליפה את ה"זין", והמסתכל ב"גימל" בראי יראה "זין".

שיוכה הקבוצתי: (א) קבוצת "בגד כפרת" שפעמים הן דגושות, ופעמים – רפויות.

(ב) קבוצת "גיכק" – האותיות שמוצא הגייתן בחך.

(ג) קבוצת גל"ש (3, 30, 300).

(ד) מתחלפת עם שכנותיה ב"גיכק" ובאבג"ד (גב-גג; גור-דור).

פתגמיה: (א) גימל – גומל דלים (מראה על הקשר בין ה"גימל" ל"דלת").

(ב) בשלושה דברים האדם מתברך – בתפילה, בצדקה ובאמונה.

(ג) שלושה נקראו בשמו של הקב"ה, ואלו הם: צדיקים, משיח וירושלים.

חידותיה: שלושה מי יודע? שלושה אני יודע: שלושה אבות.

אלף - זה אברהם; בית – היא יצחק, הבן השני; גימל היא יעקב, הילד השלישי שבשלשלת הדורות, והוא רומז על שלושת האבות.

מידה כנגד מידה

האות "גימל" שבשמה מקופל תשלום-גמול, רמז יש בה להזכיר לבני אדם את הקב"ה, שהוא נוהג במידת ה"גימל", ומשלם שכר טוב לעושי הטוב כגמול מעשיהם, כפי שהוא גם משלם לשונאיו להאבידם כגמול למעשיהם הרעים. ואף ירמיהו הנביא מכנה מידה זו של הקב"ה בשם: "א-ל גמולות" (ירמיהו נא,י).

בעלי צורה, המעמיקים להתבונן בצורת האותיות ומסבירים טעמיהן, רואים באות "גימל" צורת אדם-הולך, לומר לך, כהליכתו כך גמולו – מידה כנגד מידה! הליכתו של האדם קובעת לגביו, ופעמים אף לגבי העולם כולו, היאך וכיצד ינהגו בו מן השמים, שהליכות עולם של הקב"ה והליכות האדם נוגעות זו בזו.

הם אף אמרו, שרגל ה"גימל" קטועה במצקת, הואיל וה"גימל" מצביעה על גמול שמים, והקב"ה ארך-אפים הוא ואף בהענישו את הרשעים אינו ממהר להיפרע מהם, וה"גימל" – הגמול הרע שלהם, קטועת-רגל, כצולעת, ובאה עליהם לאט.

יתרה מזו, גם משניתן העונש, במידה מקוטעת הוא ניתן, שלא בהתאם לגודל הפגם השמימי שפגם האדם בעבירתו, אלא לפי מידת ההנאה שהפיק מן העבירה שער. משלו משל למה הדבר דומה?

נזדמן עני אחד לבית עשיר, וראה שם חבל יפה המשתלשל מן התקרה ונברשת יקרה תלויה בקצהו. עמד העני וחתך את החבל לקשור בו מכנסיו, נפלה הנברשת והתנפצה לרסיסים; העשיר, שבעל-לב היה, והבין למצוקת העני של התכוון אלא לַחֶבֶל עמד וקנסו אך ורק על שווי החבל, ולא על התוצאה שנגרמה.

אף הקב"ה נוהג בנו כך, הוא אינו משלם לנו על התוצאה של הפגם למעלה אלא על שווי העבירה אצלנו כאן.

במשל זה מסביר היה ר' ישראל מרוז'ין את הפסוק: " ולך ד' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהלים סב, יג). וכך פירש "ולך ד' חסד" ומהו אותו חסד, הרי הוא משלם לאיש כמעשהו? אלא, שהחסד הוא שהוא משלם רק כמעשהו כאן ולא מה שזה פגם בכבוד השכינה למעלה. רק על החבל, ולא על הנברשת!

והחוט המשולש לא יינתק

רבים הפסוקים בתפילות שחוזרים עליהם ג' פעמים, כגון: בהושענות, בתפילת-הדרך, בקידוש-לבנה, בקריאת-שמע שעל המיטה ועוד. גם בסדר תפילת יום-הכיפורים יש תפילו שונות שחוזרים עליהן ג' פעמים: "כל נדרי", "ויאמר סלחתי" "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

כשהגיע ר' מוטל'ה לסדר תפילות יום-הכיפורים, שאל את תלמידיו: מי בכם יודע טעמו של "שילוש" זה ביום-הכיפורים? נאנח האחד ואמר: ה"שילוש" הזה בא לעורר זכות שלושת האבות, שהוא אחד המרכיבים החשובים בתפילות יום-הכיפורים.

נענה השני ואמר: יום-הכיפורים הוא יום של בית דין של מעלה. ואין בית-דין פחות משלושה.

אמר השלישי: הסיבה לכך, ששלושת הספרים שנפתחו בראש-השנה, מונחים פתוחים עדיין עד לחתימה ביום-הכיפורים.

נענה הרביעי ואמר: כדי לשנן ולחזו ולשנן את שלושת הדברים: "תשובה, תפילה וצדקה" המעבירין את רוע הגזירה.

שיבח ר' מוט'לה את תשובותיהם של תלמידיו, והוסיף להם טעמו הוא בסיפור מעשה שאירע לו בימי ילדותו. ומעשה שהיה כך היה:

בילדותי, סיפר ר' מוטל'ה, התקוטטתי פעם עם חברי ללימודים והכיתי אותו. המקרה הגיע לידיעת אבי הרב, והוא שמר את הדבר בלבו.

כשהגיע ערב יום-הכיפורים, הורה לי אבי ללכת אצל חברי כדי שאבקש ממנו מחילה, עשיתי כמצוותו והלכתי אל חברי. משחזרתי, לא אמר אבי די בכך והמריצני ללכת שוב אצל חברי, ולא להרפות ממנו עד שיחזור ויאמר שלוש פעמים "מחול לך", שאין המחילה והסליחה שלמה ומתוקנת, אלא כשהיא משולשת! וכל זאת למה? הואיל והחטא גם הוא משולש – כלפי שמים, כלפי החבר וכלפי עצמו, שהוא משתרש בחטא. ומווידויו של הכוהן הגדול אתה למד, שהיה אומר: חטאתי, עוויתי, פשעתי! ומקובל עלינו, שמכל חטא נבראים שלושה מלאכי חבלה: משחית, אף, חמה. וכנגדם צריכים שלוש פעמים סליחה – סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו!

אנשי סוד מסבירים את עניין ה"שילוש" ביום-הכיפורים כך: לפי שביום-הכיפורים מתדמין אנו למלאכים באי אכילה ושתייה, ולכהנים, בכך שאנו עוסקין בסדר עבודת הקורבנות, לפיכך, אנו נוהגין כמלאכים-המשלשים קדושה, וככהנים-המברכים בברכה המשולשת!

גם ברוך יהיה

ד' ברכות נתברך יעקב אבינו: שתיים מיצחק אביו, אחת מהמלאך ששר עמו, ואחת מאלוקים. נגד כל אות משמו – ברכה! את ברכת אברהם: "ואעשך לגוי גדול" שנתן לו יצחק אביו בעת שברח יחידי לפדן-ארם – לקח יעקב לעצמו, והקים י"ב שבטים. ואילו שאר שלוש הברכות כנגד שלוש אותיות שמו הנשארות "עקב" השאיר כברכה אחריו לימי "עקבתא-דמשיחא", כשבניו יזדקקו להן ביותר.

לשלוש ברכות אלו התפלל דויד המלך וביקש שלוש פעמים שיתגברו על שונאיהם: - "כל גויים סבבוני, בשם ד' כי אמילם" (תהלים קי"ח, י, יא, יב). ומשום מה שלוש פעמים לאותו זמן? – "כי שלוש רעות עשו עמי" (ישעיהו ה, כו) וכנגדן שלוש הברכות לשמור עליהם.

הקטן לגדול יהיה

בשני מקומות שינתה המסורה את צורתה של ה"גימל".

בשעה שאיוב מתנה את יסוריו, והוא אומר: "לבש בשרי רמה וגוש עפר וגו'" (איוב ז, ה). הרי ה"גימל" של "גוש" קטנה, ולעומתה, בפרשת המצורע כתוב "והתגלח" (ויקרא יג, לג) ב"גימל" גדולה.

המדקדקין מסבירים פנים לשינויים אלה: משראתה ה"גימל" את איוב מתייסר וקובל על מר גורלו, ומזכיר לעצמו מהיכן הוא בא – עפר מן האדמה, הקטינה אף היא את עצמה כדי לפייסו ולהניח דעתו במקצת.

אולם, המצורע שלקה בעוון לשון-הרע, ועתה בחוזרו בתשובה ונתרפא מצרעתו הוא מיטהר מטומאתו ומתגלח לשנות צורתו לטובה על ידי התשובה, ודאי הוא כי גדול ומתגדל האדם על-ידי כך, ולפיכך ה"גימל" שם גדולה.

"האלף" וה"גימל"

האות "אלף" מצטרפת למרבית יתר האותיות ויוצרת אתן מילים וצירופי לשון רבים. אולם צירופה של ה"אלף" ל"גימל" הוא נדיר ומעטות במספרן המילים המתחילות בצירוף "אג", ומדוע?

סיפר ר' מוט'לה: כשיצאה ה"גימל" מן ה"בית", נשלחה ע"י ה"בית", אבי ה"גימל", לבקר את ה"אלף" שהיא אבי ה"בית" ואבי כל האותיות. הלכה ה"גימל" בראש מורם וניצב לידה בקומה זקופה כגא. הסתייגה ה"אלף" ממנה, עמדה במקומה, ולא יצאה לקראתה – ולכן אין ה"אלף" מצטרפת כמעט ל"גימל".

ה"בית" וה"גימל"

ה"גימל" הבאה אחרי ה"בית" רומזת יחד עם ה"כף" (שכנתה של ה"בית" בסדר בכ"ר) על הבכי. כיצד?

רבי מוטל'ה הביא בפני תלמידי ו את מאמר חז"ל שהקב"ה בוכה בכל יום על ג' דברים:

על מי שאפשר לו לעסוק בתורה – ואינו עוסק; על מי שאי-אפשר לו לעסוק בתורה – ועוסק; ועל פרנס המתגאה על הציבור חינם.

גן-עדן וגיהנום

ויש אומרים שה"גימל" של גן –עדן נהפכה ל"גימל" של גיהנום. זה מול זה. והאדם הולך ונודד בעולם כשרגליו שותתות דם –עד שישוב חזרה לגן-עדן באחרית הימים – בסוף ההליכה ההיסטורית של בני אדם שה"גימל" מסמלת אותה בצורתה כאדם הולך.

שלוש רגלים

אנשי סוד אומרים שהגימל שמספרה שלוש והמתוארת כאדם שיוצא מתוך ביתו והולך ברגלו קדימה, לקראת ה"דלת" רומזת על המצווה של עלייה לרגל שכל יהודי צריך לקיים ג' פעמים בשנה: לצאת מביתו ולעלות ברגלו לדלתות בית ד' בירושלים.