האות א' - המשך

אור הגנוז

מעשה היה בימי השואה, ובאחד הקיטונות התחבאו מלמד ותלמידיו. ועל אף שהחלונות אטומים היו ונר לא דלק שם מחמת הסכנה, לא נמנע המלמד מללמד והתלמידים מללמוד, והאותיות היו מאירות באור גדול.

אור זה, מהיכן הוא בא? – נשאל המלמד הזקן.

מן ה"אלף בית" הוא בא, לאמור: אור באותיות, והלא כך אמרו החכמים: אור של ששת ימי בראשית גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, והיכן גנזו? בתורה גנזו! היינו, באותיות של תורה, ולכן הן מאירות ומחכימות.

אהבת אבות לבנים

ה"אלף", כאות ראשונה, כמוה כאבא של האותיות. וה"בית" כבנה. ואף-על-פי-כן גבה של ה"בית" מופנה כלפי ה"אלף" ופתחה פתוח לגבי הבא אחריה – ה"גימל", שכך טבעו של עולם ומנהגו, אהבת-האבות לבניהם אחריהם עולה על אהבתם להוריהם-מולידיהם.

מעשה ברב הונא שמצא תמר ריחני וצררו בסודרו. כשבא רבה בנו ואמר לו: ריח טוב אני מריח כאן, אמר לו רב הונא: בני, טהרה יש בך! ונתן לו את התמר. תוך כדי דיבורם הגיע בנו של רבה, אבא, ורבה נתן לו את התמר שקיבל מאביו. אמר לו רב הונא לרבה: בני, אמנם שימחת את לבי, ברוח הטהרה שהוכחת, אך, הקהית את שיני, בזה שנתת לבנך מה שלקחת ממני.

זהו אפוא הרעיון שאנשים רגילים לומר: אהבת האב לבניו, ואהבת הבן לבנו הוא. (עפ"י סוטה מ"ט).

ברעיון זה אפשר להסביר את דברי יהודה ליוסף בקשר לבנימין: "והיה בראותו כי אין הנער ומת" לכאורה, מדוע מציין יהודה רק את הצער של יעקב האב, ולא את צערם של עשרת בניו של בנימין? אכן, בניו של בנימין ודאי יצטערו צער רב על מות אביהם, אך ימשיכו את חייהם. היחיד העלול למות כתוצאה מהיעדרותו של בנימין, זהו יעקב אביו!