האות א

א אלף שמה ופירושו: אלף. הראשונה באלף-בית וממנה יצאו כל האותיות והיא מקימתן ( ספר הקנה). השם מקורו מלשון "אלוף", מפני שצורת האות מזכירה ראש של שור ובעברית אלוף-שור; או שמקור השם לאלף במובן ללמד. בהיפוך אותיות "פלא" מפני שההתחלה של הבריאה (על-ידי האותיות) היא פלאית. או: בהיפוך אותיות "אפל" מפני שהעולם נברא מתוך החושך: "אורות מאופל – אמר ויהי", או משום שהבור הלומד א"ב דומה למי שיוצא מאפלה אל אור גדול.

צורתה: "א" נראית כאמור כראשו של שור (-אלוף), או כאיש הנושא שני תרמילים על כתפיו או כמנצח הניף ידיו לארגן את כל שורת האותיות שמאחוריו. והיא נחשבת כמנצחת על שירת העולם המסובבת הכול.

הרכבה: "א" מורכבת משלוש אותיות: י' י' ו' (10+10+6) כסכום אותיות השם המפורש: י-ה-ו-ה (10+5+6+5).

האות אלף מורכבת מהאות וו' ומשתי יודין שהן למשה שתי ווין קטנים.

לרמז על האבא הגדול המוביל את שני ילדיו הקטנים משני צדדיו לבית-הספר ללמוד תורה.

תוכנה הנסתר: בשם האות "אלף" מבטאים רק את ה"א", ואילו ה"ל" וה"פ" הן אותיות נסתרות. ויש מלים שעל-אף שה"אלף" כתובה בתוכן – אין היא נהגית, כגון שא, נא, בא, לא, זאת, "נחנו" (במקום אנחנו") "שוא", "חטא". בזה רומזת ה"אלף" על אלוקים, שהוא הנעלם הגדול, כפי שהיא ה"אלף", נאלמת ונעלמת בהגייה.

מספרה ומניינה: 1 או 1000. וכשסופרים את תוכנה ומילויה: א+ל+ף=1+30+800=831; או: א+ל+פ=1+30+80=111; או 12=1+3+8, דהיינו במספר קטן מניינה 12 כמניין י"ב בניו של יעקב הנקרא "הקטן", והוא אביהם של י"ב השבטים, האלף של עם ישראל.

מיקומה: ראשונה בסדרי אבג"ד, אלב"ם, אטב"ח, אי"ק. אחרונה בסדר תשר"ק, ומכאן שיש לה הרבה שכנות מתחלפות.

שיוכה הקבוצתי: (א) על-פי ספר-היצירה משתייכת לקבוצה היסודית של "אמות" הלוא הן האותיות "אמש".

(ב) קבוצת אותיות הגרון הא"ח ר"ע. והיא מתחלפת עם חברותיה לקבוצה זו;

(ג) קבוצת התנועות אותיות הקריאה אהו"י; (נקראות גם : יהו"א).

(ד) קבוצת אי"ק (1, 10, 100).

(ה) קבוצת אית"ן שהן האותיות הנוספות לפני שורשי הפעלים בעתי לפי הגופים השונים.

(ו) לקבוצת האותיות "סלמא" המעידות על השם המפורש בעדות כפולה של הרכב אותיותיהן. (אלף=א.ל. למד=ל.מ. מ"מ=מ.מ. סמך=ס.מ.)

שימושה הדקדוקי: (א) אות קריאה בקבוצת אהו"י.

(ב) באותיות אית"ן היא מורה על גוף מדבר-עתיד כגון: אכתוב, אשמור, אראה, להורות, כי לא יתנועע האדם לפעול פעולה מן הפעולות או מעשה מן המעשים, אלא באמצעות האלף ומדעתה ורשותה [ספר מגן-דוד –אות אלף].

(ג) נוספת בראש מילים לועזיות שנתאזרחו בעברית (כגון: אכסניא).

(ד) בארמית היא באה במקום ה"א הידיעה בסוף השם (כגון: אבא, אחא).

פתגמיה: (א) מאלף עד תיו – מההתחלה ועד הסוף.

(ב) לא יודע צורת אלף – בור ועם-הארץ.

(ג) האומר "אלף" – יאמר גם "בית" – המתחיל צריך להמשיך.

חידותיה: אחד מי יודע? אחד אני יודע: אחד אלוקינו שבשמים ובארץ.

ה"אלף" מקור האור

האותיות מאירות הן. לכל אות יש אור הנוצץ מתוכה. וכשנברא העולם באמצעות האותיות, הוא נברא באור ששטף את כל העולם. לפני הבריאה שרר חושך בעולם ובזמן הבריאה נוצר אור שהרחיק את החושך, מילא את הכול והתפשט ברחבי העולם כמנורת ה', במ"ט (49) קווים, כפי שהיו במנורת ה' וכאן, לדעת אנשי סוד, מורכבות כל האותיות יחד מ-מ"ט קווים, ועליהם קוראים את הפסוק: "ודגלו עלי אהבה" – "ודגלו" מספרו "מט".

דבר זה מרומז בחמשת הפסוקים הראשונים של חמישה חומשי תורה, הרומזים על האור הגנוז באותיות הבריאה ובמנורת ה':

ספר "בראשית" מתחיל בפסוק המונה ז' מלים – כנגד שבעת הקנים של המנורה;

ספר "שמות" פותח בפסוק המונה י"א מלים - כנגד י"א כפתורי המנורה;

ספר "ויקרא" פותח בפסוק המונה ט' מלים – כנגד ט' הפרחים של המנורה;

ספר "במדבר" מתחיל בפסוק המונה י"ז מלים – כנגד י"ז הטפחים של המנורה;

ספר "דברים" מתחיל בפסוק המונה כ"ב מלים – כנגד כ"ב גביעי של המנורה;

האור הזה הגנוז, כאמור, באותיות ובמנורה, יצא מהאות "אלף" המסמלת את האור – הבריאה הראשונה בעולם. והוא היסוד של האור הקדום [זהר חדש שה"ש]. אור זה אף נגנז בחזרה ב"אלף" והוא אשר נקרא בשם "האור הגנוז", מפני שאיננו רואים אותו והוא נעלם מאיתנו, כמו מושג ה' עצמו, שהוא נעלם מכל נעלם, והוא למעלה מהבנתנו והשגתנו. ולמה מ"ט קווי אור? מפני שבכל ההוויה נמצאים ר' חמישים שערי בינה ש"הנון" העומדת לבד מסמלת אותם, ולאדם ניתנו כולם פחות אחד, היינו מ"ט שערי בינה שהם מ"ט אורות. שכנגדם מ"ט פנים לתורה כפי שאומר ר' ינאי.

ה"אלף" של לימוד

ה"אלף" מרמזת על לימוד, כמו "ואאלפך חכמה", ובכך יש רמז שככל שהאדם חכם יותר בלימודו, כן צריך הוא להקטין את עצמו יותר, כי אין התורה מתקיימת אלא בענווים, והיות שמשה אחז במידה של ענווה, שהקטין את עצמו, זכה שתיקרא התורה "תורת-משה" על שמו. (עיר גיבורים).

שלוש האותיות שבאלף (א.ל.ף) רומזות על הערך הגדול של האלף כאות של לימוד, אם נוציא – אומר רבי מוט'לה - את הלמד שהוא יסוד לימודי מן האלף יישאר בו האף לבד שהוא יסוד שלילי והרסני.

ה"אלף" יסוד העולם

האלף הרומזת על אלוקים היא היסוד של העולם וקיומו. העולם עומד על האמת והוא נברא מכוח האמת כפי שזה מתבלט בפסוק של הבריאה "בראשית ברא אלקים" שסופי התיבות של הוא אמת ובפסוק "ברא אלקים את" שסופי האותיות שלו אמת ולמה סופי תיבות ולא ראשי תיבות? מפני שהאמת בהתחלה התנגדה לבריאה והיא הצטרפה לבסוף ותתגלה לבסוף, והאמת כולה נשענת על האלף הרומזת על הקב"ה ובלעדיה הכול "מת", שכל הקיום והחיים יונקים מן האלף.

אוזן ששמעה

רבו של ר' מוטל'ה, כשבא ללמדם את ה-א"ב, היה תופס באוזני תלמידיו הדרדקים. פעם, תפס באוזנו של אחד מתלמידיו, עד שהיא צועק: אוזני! אוזני! ורק אז היה מרפה ידיו ממנו, ומפטיר בחיוך:

- מובטחני, שמעתה זכור תזכור את ה"אלף" לתמיד. שכן, אוזן זו, המתחילה ב"אלף", חשה ושמעה זאת!...

*

מעשה בפרסי אחד שבא לפני רב ואמר לו: למדני תורה! הושיבו רב לפניו, והתחיל ללמדו "אלף בית". וכשאמר לו לפרסי: אמור "אלף", אמר לו הפרסי לרב: ומי יאמר שזו "אלף"? – גער בו והוציאו בנזיפה.

הלך ובא לפני שמואל, ואמר לו: למדני תורה! הושיבו שמואל לפניו והתחיל ללמדו "אלף-בית" וכשאמר לו לפרסי: אמור "אלף", אמר לו הפרסי: ומי יאמר שזו ,אלף" – אחז שמואל באוזנו ומשכה כלפי מעלה, עד שהתחיל הפרסי צועק: אוזני! אוזני!

אמר לו שמואל: ומי יאמר שזו "אזן"? – אלא, סומך אתה על מה ששמעת. אך עתה סמוך על מה שהנך שומע, ואמור: "אלף"!

אותיות מחכימות

צורת ה"אלף" כבר יש בה כדי ללמדנו דעת את הבורא והבריאה. כיצד? – "אלף" מהי? צורתה כגו ישר ונתמך בשתי רגליים, לומר לך, אם יישר האדם אורחותיו או אז יעמוד ישר ואיתן על רגליו, כי האמת יש לה רגליים!

רגלי ה"אלף" מורכבות מיו"דים – לרמוז לנו איך וכיצד ניישר דרכינו ונעבוד את האלוקים? – בשני היצרים, הטוב והרע, ששניהם טובעו בחותם הבריאה של האדם. כמו שדרשו רבותינו: "וייצר את האדם" – בשתי יו"דים שהם שני היצרים!

שתי היו"דים של ה"אלף" אינן בקו ישר, אלא אחת למעלה ואחת למטה כשהגו שביניהן ישר ואלכסוני, רמז לכך – שבעוד הילדים קטנים ורכים, האבא מתכוף כלפיהם ופורש עליהם ידיו והם מתחבאים. וכשהם גדלים, נושא הוא אותם על שכמו – והם מעליו.

למד לשונך לומר – איני יודע

חכמינו לימדונו: למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז! ר' מוטל'ה היה מחדיר הרבה גופי תורה ופניני חכמה בילדיו-תלמידיו בעודם רכים, שלא ישכחום, בבחינת "גירסא דינקותא". וכבר בלימוד ה-א"ב, היד דורש תלי-תלים של הלכות והליכות באותיות.

כך גם מצא ר' מוטל'ה סימוכין לפנינה חז"לית זו. באות "אלף " – ראשי תיבות אלף לא פיך. לאמור: למד לשונך לומר "לא יודע!"

וכל זאת למה? שכן, זו האמת, והרי גם במה שהנך יודע, ידיעתך אינה שלמה!

זכר ונקבה

ה"אלף" מבחינה מספרית: אחד בלשון זכר, ואחת בלשון נקבה. לשון זכר – אחד,רומז על ייחוד השם: "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד": ואחת, לשון נקבה, כלפי כנסת ישראל, שקיבלה מהקב"ה שלוש מתנות טובות הנרמזות ב"אחת" ואלו הן:

ארץ ישראל, חיי עולם הבא, תורה!

ומשום מה ה"חיים" מיקומם בין ארץ לתורה? – ללמדך, אימתי החיים הינם חיים? כשהם סמוכים ומוקפים בארץ-ישראל מצד אחד, ובתורה מצד שני!

קטנה וגדולה

פעמיים מצאנו ב"מסורה" את האות "אלף" בשינוי. פעם "אלף" זעירא ופעם "אלף" גדולה.

"ויקרא אל משה" (ויקרא א, א) – ה"אלף" של "ויקרא" זעירא.

"אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד'" (דברים לג', כט'). ה"אלף" של "אשריך" גדולה. יש אומרים כי הסיבה לשינויים אלה, היא ענוותנותו של משה: כשהקריאה של חיבה (השווה: רש"י שם) הופנתה אליו, הקטין והזעיר את ה"אלף". וכנגד זה, כשהשבח ניתן לישראל קרא וציינה בגדולה –אשריך ישראל!

אחרים מוצאים בשינויים אלה של המסורה רמז אחר: הקריאה שאנו נקראים להתקרב לעבודת הבורא, די בה בהתעוררות קטנה – ב"אלף" זעירא, כעין מה שאמרו חז"ל: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". ברם, מכיוון שעשה כן האדם, והוא פתח כחודו של מחט, פותחין לו משמים כפתחו של אולם. אף-על-פי-כן, אין הקב"ה מקפח שכרו, אלא נותן לו כאילו הוא פותח את הכול. וכל כן "אשריך ישראל" - ב"אלף" גדולה!