ערכיה של שנת השמיטה - המשמעויות השונות של השמיטה במחשבת ישראל - ג

כלי חמדה: עם ישראל, שלא כאומות, נהנה מהשגחה פרטית

על התלות המיוחדת שבין הקב"ה לבין עמו וארצו עומד גם הכלי חמדה. השמיטה באה להוכיח כי אף שהיהודים שנמנעים מעבודת האדמה בשנה השביעית, בכל זאת נהנים עובדי האדמה משפע רב שהרי ד' שולח את ברכתו לעמו ולארצו ומכאן שהקיום היום-יומי תלוי אך ורק בו:

"…במדבר ראו עין בעין שחיים ומתפרנסים רק בכוח התורה. אמנם אח"כ, כשבאו לא"י וניתן להם הארץ לזריעה ולקצירה, יוכלו לדמות בנפשם שעתה חיותם היא ע"פ טבע כמו כל אומה שזורעין וקוצרין, ולהורות להם שהם העם הנבחר מהקב"ה והם תחת השגחתו, ציוה להם הקב"ה מצוות שמיטה שכל השנה השביעית לא יזרעו ולא יקצרו, ואף על פי כן תהיה להם ברכה" ("כלי חמדה" פרשת בהר).

עקידת יצחק: לא בכוח עבודת האדמה

בעל ספר עקידת יצחק, רבי יצחק עראמה, סבור כי מצוות השמיטה נועדו לחנך את האדם לראות ברוח את העיקר ובחומר את הטפל. כשם שעבד יוצא לחופשי לאחר שש שנות עבודה כך גם החקלאי המשועבד במשך שש שנים לעבודתו ולאדמתו (שהם הטפל) יוצא משיעבודו לחופשי – אל חיי הרוח שהם "התכלית האחר הנכבד והנפלא ממנו".

"…במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו, כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה, כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו. ושלא נתכוון בעבודתה [אלא] רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הסיפוקים, בעוד שעלינו להשתדל בהשגת התכלית העליון: וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האדמה, שכניסתן לארץ אינו להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלתיה וליצור פרותיה לקבוץ אותם על יד, כדי להתעשר בהם, כמו שהיא כוונת כל העמים בארצותם: "שבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם" (בראשית ל"ד, כ"א), רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמם וידרשו שלמותם, כפי רצון בוראם, ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם.

ולקיים ולחזק זה העניין ההכרחי, נכתב ונמסר בידם לסימן גדול, שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית, כדי שיוודע להם, כי לא בכוח עבודת האדמה יגבר איש…" (שער תשעים ושש).