השמיטה כדגם לימות המשיח
לפי אנשי הרז והסוד והרמב"ן בראשם מהווה השמיטה, בערכיה הנצחיים של שבת לה' – דגם שבסוד לימות המשיח – ליום שכולו טוב ומנוחה, שלום, שויון, והתעלות רוחנית של דעת ה'.
השמיטה לתיקון החברה
לא רק הפרט יוצא נשכר מן השמיטה, בהשתחררו מעול עבודת האדמה ומן הדאגה היום יומית לפרנסתו, גם החברה זוכה ומתעלה אגב כך. הבריות לומדות להעניק ולא רק לקחת, מתחזקת אצל בני האדם היכולת לשתף פעולה ומעמיק כושרם להתחשב בצרכי הזולת ובסבלו. ואכן הרמב"ם, בעל החינוך, בעל מנחה בלולה, האור החיים, כלי יקר, שד"ל והרב קוק מגלים בשמיטה ערכים חברתיים-סוציאליים לרוב, בדיוק כפי שחכמים מצאום גם במצוות השבת.
1) החינוך: מידת הוותרנות
"… ועוד יש תועלת מדת נמצא בדבר: לקנות בזה מדת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול" ("ספר החינוך" מצווה ס"ט).
2) רמב"ם: לחמלה על בני אדם
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ג' פרק ל"ט) מדגיש, בצד היבטים אחרים, גם את הענין החברתי:
"…כל המצווה אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כג, יא)…"
3) בעקבות הרמב"ם הולך בעל המנחה בלולה:
"ושבתה הארץ": "לא גזרה התורה המצוות הזאת אלא לחמלה על בני אדם, שאין להם שדות וכרמים, שיהיו שמחים בשבת השמיטה, כמו שהעשירים שמחים בשאר השנים".
(פרשת בהר פרק כ"ה, פסוק ב')
השמיטה לטיפוח השוויוניות
חינוך היחיד – באמצעות מצוות השמיטה – לוויתור, לחמלה, להזדהות ולצער על כאב הזולת, לרצון לשמח את הזולת ולהיטיב עימו – יביא לשיפור הסדר החברתי. התחושות הללו יסייעו להנחיל את תחושת השוויון בקרב בני האדם. המגמה החברתית – חינוכית הזאת מתבלטת בכל הלכות השמיטה: האיסור על העבודה בשדה ובכרם – ממתן את קצב גידול עושרו של העשיר. שמיטת החובות מחלישה את תחושת העליונות של העשיר כלפי העני. הפקרת הפירות ומסירתם לעניים או לבית הדין לשם חלוקה חופשית לכל, מטפחת את מגמות שיויון ההזדמנויות.
1) אור החיים: אין גדר לאח ד יותר מחברו בפירות שביעית
וכך מסכם בעל אור החיים הקדוש את ההישגים החינוכיים – חברתיים של מצוות השמיטה:
"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – לך ולעבדך ולאמתך ושכירך ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כ"ה ו)… ואם תאמר: אם כן למה נאמר "לכם"? שלא היה לו לומר אלא: "והיתה שבת הארץ לאכלה לך ולעבדך…"? ונראה כי חשש לומר בדרך זה, שהייתי אומר: הקודם בפסוק – קודם באכילה. כדרך שאמרו: "ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין" (בבא מציעא עא.) ממה שאמר הכתוב "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך" (דברים טו, ז) לזה [=כדי שלא תחשוב כך גם כאן] קדם הכתוב וכלל כולם יחד ואמר "לכם", שאין גדר לאחד יותר מחברו בפירות שביעית. (אור החיים ויקרא כ"ה, ו).
2) כלי יקר: בשב ואל תעשה הכל שוויון
בעל הכלי יקר רואה בשמיטה מצווה המביאה שלום בין אדם לחברו:
"כי שנת השמיטה גורם ג"כ ההקהל והשלום ע"י שלא יזר ע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו. כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל בית. וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת "שלי-שלי", וזה אומר "כולה שלי", כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה בדוק באמת ענין השלום…" ("כלי יקר" דברים לא, יב).
3) שד"ל: משווה העשיר והעני ומשפיל גאוות העשיר
גם שד"ל מצביע על סגולתם של יום השבת ושנת השמיטה להביא לשיפור פני החברה הישראלית:
"מצוות שנת השמיטה דומה למצוות השבת. כי כמו שמצוות השבת היא לחזק בלב העם אמונת היותם גוי קדוש, כן מצוות השמיטה תביא בלבם האמונה כי גם אדמתם אדמת קודש… ואמונת קדושת הארץ הייתה סבה חזקה להרחיק את העם מלטמאה ומלחללה במעשים מתועבים. וגם בהכרח כשתשבות האדמה – ינוחו קצת מעבודתם גם העבדים והבהמות, וזה דומה למנוחת העבד והבהמות בשבת. והיות תבואת השעה ההיא הפקר – היא חמלה על העניים, והוא משווה העשיר לעני ומשפיל גאוות העשיר ומזכיר אותו כי כל בני האדם שווים הם. וכן שמיטת הכספים היא חמלה וחנינה על העניים". (שד"ל "יסודי תורה").
4) הרב קוק: "שבת הארץ" – הפסקת הסדר החברתי מביאה לידי
עלייה עצמית למרומי התכונות הפנימיות
בהקדמה לספרו "שבת הארץ" מצביע הראי"ה קוק זצ"ל על הערכים הרוחניים של שנת השמיטה. כמוה כשבת הימים מאפשרת היא לטהר את חיי הפרט ואת חיי החברה מן הנטיות החומריות ולבססם על ענינים רוחניים ויסודות נפשיים, שהם המהות האמיתית של האומה הישראלית:
"סגולת האומה, הטוב האלוהי הטבוע בקרבה, סדר העולם, החיים הישרים והטובים המתאימים אל הצדק והיושר, השקט והשלוה, החן והאומץ הממולאים בהסתכלות אלוהית מקפת. כפי מה שהיא נמצאת בנשמת האומה – אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכוח אל הפועל … דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפועל על ידי נתינת רווח של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה. היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים – בכל שבת… את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכלל… והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה וכפיה ולחץ הקפידה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוהי מתכונת הכרתה הציבורי של האומה… הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים הרוחניים, מצד התוכן האלוהי שבהם, העומד למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.