המלגלג

מסורת היא בידינו שקברו של המשורר, אברהם אבן עזרא, נמצא בכבול שבגליל.

להסברת המסורת סיפר הממונה את אגדת היום האחרון.

בפרוס ימיו, כבן שבעים וחמש, המשורר ישב ליד שולחנו. ליבו היה כבד עליו וכל גופו התרופף. הוא ידע שהוא הולך למות. הוא הרגיש את המות בתוכו, וראה את מלאכו מרחף לפניו בכנפיו השחורות. קיבל עליו את הדין ולא רצה לדחותו, מאחר והיה שבע ימים ושבע רוגז.

ישב והרהר על חייו שהגיעו לקיצם, וכתב לעצמו את הפסוק: "ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן". חרן = חרון אף ה'. ראה את העולם ותהפוכותיו, והרגיש הקלה כשהוא עומד להשתחרר מהכבלים, ולצאת מחרון האף.

הרהר וכתב לעצמו שיר.

אחדים מתלמידיו נכנסו אליו, והוא הקריא לפניהם את שירו האחרון, שבו לגלג לגופו ממנו עמד להיפרד. לגלג בשקט נפשי כדרכו בחיים, כשחיוך של הבנה היה נסוך על פניו. דיבר על גופו והסמיך אותו "לגפו", ודרש עליו "בגפו יבוא - בגפו יצא", בגפו ממש - בלא כלום, עני ואביון. הראה להם שכיסיו ריקים - ריקים ממש, חדרו ריק - ממש. שום דבר לא לקח מן העולם ולא היה לו מה להשאיר. היה עני כל ימיו - בגפו. כפי ששר עליו ר' יוסף שלמה דלמיגו. לא היה עמו לא כסף ולא אדומים, כי זלזל בהם כל ימיו. לא היה לו כי אם בגדו אשר לגופו ותרמילו. הוא לגלג לעושרם המדומה של אחרים, עשירים כביכול, ורמז לתלמידיו שבחר לו את קברו, מקום עוני בדיוק כמו בחייו, לשכב בעוני כמו שהתהלך בעוני, ולגלג למקומות השמנים של המתגאים.

כשנפטר, העבירו אותו לקבור לכבול. ולמה לכבול? מפני שבכל החלק השמן של אשר - "מאשר שמנה לחמו" - היתה כבול מקום ציה ושממה, מקום העוני, ומשם הוא מלגלג על הכותים המפוארים של העשירים.