תשובתו של הסבא מגרובולין

מפיו של ר' מנדל מזקרוצים רשומים הדברים על זכותו של ר' אייזיק מגרבולין שהכרתו נלקחה ממנו.

כשקיבל ר' אייזיק – ששימש כראש המועצה היהודית – את הפקודה להביא מאה יהודים למשלוח ("טראנספורט"), נפל לבו בקרבו. מיהר להזמין את חבריו במועצה לישיבה דחופה, מה לעשות? היתה הישיבה נוגה עד מאוד, דנו בחשאי, שעוף השמים לא ישמע, והחליטו כפי שהחליטו בכל המקומות והטילו על ר' אייזיק להיכנע לרשעים ולמסור להם את המשלוחים. מדוכדך עד תהום נפשו, ישב ונעץ עיניו כלפי מעלה, מה לעשות? המותר לו למסור מאה נפשות מישראל למשלוח והוא ידע שפירושו של משלוח! השמדה. לא למסור? הרי בזה יעמיד בסכנה את כל הציבור. הוא נמצא בין הפטיש לסדן. ממש זבורא ועקרבא, ופתרון לא יכול למצוא. משהו מגירסא דינקותא, שנות בחרותו כשלמד בישיבה – צף ועלה בזכרונו. יש הבדל בהלכה אם הגייס דורש מכסת נפשות סתם בלי שמות. _(בב"ק, ירושלמי, רמב"ם), אך היש להקיש את הגזירה של הרוצחים להלכה זו, ובכלל מיהו שיפסוק דיני נפשות? בהרהורים נוגים ומכאיבים כאיזמל בבשר החי, שקע ר' אייזיק שעה ארוכה ולא ידע נפשו.

כשהגיעה שעת תפילת "מנחה" עקר רגליו מביתו ושחוח ומדוכא הלך לבית מדרשו של הרבי הסבא קדישא. נכנס וניגש אל ארון-הקודש ובכה בדמעות-שליש, כשהוא מתחנן באנחת תפילה: הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב!...

כשעמד לצאת מבית המדרש נתקל בשמש הזקן שהיה עומד אף הוא ליד הארון כשעיניו זולגות דמעות. ר' אייזיק נאחז משום מה בשמש הזקן ושאל את עצמו: מה דעתך, זקן? מה עלי לעשות? למסור או לסרב?

קשה מאוד לתת עצה בנידון זה – ענה הזקן – אולם אספר לך מה ששמעתי פעם מהסבא קדישא, אולי תוכל ללמוד מזה משהו, סו"ס מעשי הראשונים היו מכוונים לשמש הוראות לדורות.

ובכן שאלו פעם את הסבא, קושיא על אברהם אבינו, מה ראה להימנע מלשחוט את יצחק עפ"י קריאת המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", הלוא הקב"ה בעצמו אמר לו: "קח נא את בנך את יחידך... והעלהו לעולה", דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין? – וע"ז אמר הסבא, שמכאן סימן שלהציל יהודי מן המאכלת גם מלאך הוא מוסמך לצוות, אבל להעלות יהודי קרבן עולה אסור כל זמן שאין שומעים מפורש מפי הגבורה, מהקב"ה עצמו, לכך אין שום שליחים מוסמכים להורות ואפילו מלאך מן השמים... היוצא מזה – מלמל ר' אייזיק לעצמו – שהמסקנה היא שעלי לסרב. כל אותו הלילה הדיר ר' אייזיק שינה מעיניו, ישב על הרצפה ופרץ בבכי, לא טעם שום דברי אוכל ולא מים, אף לא פלט הגה מפיו ולא פסק אף רגע מלשפוך דמעות כשהוא מפזם ברעיון תחינה אחת תהי נא ידך בי, אלקי, א-ל רחום וחנון אפלה נא ביד ה'. הצילני ופלטני ממעשה רע, יוצרי ובוראי! – אומרים שרחמו עליו מן השמים ו... דעתו נטרפה עליו... הוא הוסיף לשבת קפוא ומאובן במקומו עד אור היום, מבטו לטוש כלפי מעלה ומסתכל מתוך הרחבת הדעת בפנים שוחקות. המועקה שבלב פקחה מעליו, ושכלו התערפל.