תפילת ותיקין
בכ"ח באלול סמוך לעלות השחר עלה ר' מנדל להר ציון, התעטף בטלית, הניח תפילין וירד לפני התיבה להתפלל. כשהגיע לברכה ראשונה של ברכות השחר, הנותן לשכוי בינה, עיניו דמעו ובקול מתיפח פתח בברכות, משל, היה יורד לפני התיבה בימים נוראים או בהושענא רבה.
משסיימו תפילתם הוציא ר' מנדל מנרתיקו צלוחית של יי"ש ומיני תרגימא וזימן את המתפללים עמו לברכת בורא מיני מזונות ולחיים. אלה מקפלים טליתותיהם ומברכים, ואלה שדרכם להאר יך בתפילה מברכים בין תפילין של רש"י לבין תפלין של רבינו תם.
אחד הוותיקים ענה ואמר לו לר' מנדל, באמת אמרו, אדם מישראל שמעמיד יי"ש לציבור אחר התפילה, אין שואלים לטעמו של דבר. וכי מה טעם צריך דבר שיש לו אלף טעמים ? אלא אם שואלים כך שואלים, מה טעם כבודו לא העמיד אתמול יי"ש לציבור ? ר' מנדל שדעתו לא היתה מבודחת כלל ועיקר באותה שעה, השיב לו בנעימה של כובד ראש מהול בצער, "ביום זה בתרצ'ט מתו עלי מיתה חטופה ומשונה אשתי בני ובנותי, שנהרגו על קידוש שמו יתברך, ונשארתי אני לבדי ברחמי ה' שעשה לי ניסים באותו מקום ובאותו זמן." ומעשה שהיה כך היה.
תרנגול היה לו לרבי יחיאל הצדיק, שבכל אשמורת שלישית של לילה היה קורא קריאת הגבר. כיוון ששמע רבי יחיאל הצדיק את קריאת הגבר מיד היה נעור משנתו, נוטל ידיו מקיתון של מים שהיה מוכן לו ליד מיטתו מבעוד לילה, יורד, מתלבש, ומתגבר כארי לעבודת הבורא. משבח היה רבי יחיאל הצדיק את אותו התרנגול, שקריאתו מכוונת כחוט השערה לאשמורת השלישית של הלילה. ואין לך שעון בעולם מכוון יותר ממנו...
היה רבי יחיאל הצדיק עושה הכנות הבוקר בזריזות, והיה מגיע לבית מדרשו וממתין למנינו הקבוע לתפילת וותיקין. איני צריך לומר, שאינה דומה תפילתו של אחד משלנו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, לתפילתו של רבי יחיאל הצדיק בסתם יום של חול. שעה שהיה רבי יחיאל מקבל עול מלכות שמים ב"שמע ישראל" היו אמות הסיפים נעות ומזדעזעות. ומכוונים היו להסמיך גאולה לתפילה, היינו לסיים ברכת גאל ישראל שקודם שמונה עשרה, ברגע ראשון של הנץ החמה, לקיים מה שנאמר "ייראוך עם שמש מבקשי פניך".
בכ"ח באלול סמוך לעלות השחר עלה ר' מנדל להר ציון, התעטף בטלית, הניח תפילין וירד לפני התיבה להתפלל. כשהגיע לברכה ראשונה של ברכות השחר, הנותן לשכוי בינה, עיניו דמעו ובקול מתיפח פתח בברכות, משל, היה יורד לפני התיבה בימים נוראים או בהושענא רבה.
משסיימו תפילתם הוציא ר' מנדל מנרתיקו צלוחית של יי"ש ומיני תרגימא וזימן את המתפללים עמו לברכת בורא מיני מזונות ולחיים. אלה מקפלים טליתותיהם ומברכים, ואלה שדרכם להאריך בתפילה מברכים בין תפילין של רש"י לבין תפלין של רבינו תם.
אחד הוותיקים ענה ואמר לו לר' מנדל, באמת אמרו, אדם מישראל שמעמיד יי"ש לציבור אחר התפילה, אין שואלים לטעמו של דבר. וכי מה טעם צריך דבר שיש לו אלף טעמים ? אלא אם שואלים כך שואלים, מה טעם כבודו לא העמיד אתמול יי"ש לציבור ? ר' מנדל שדעתו לא היתה מבודחת כלל ועיקר באותה שעה, השיב לו בנעימה של כובד ראש מהול בצער, "ביום זה בתרצ'ט מתו עלי מיתה חטופה ומשונה אשתי בני ובנותי, שנהרגו על קידוש שמו יתברך, ונשארתי אני לבדי ברחמי ה' שעשה לי ניסים באותו מקום ובאותו זמן." ומעשה שהיה כך היה.
תרנגול היה לו לרבי יחיאל הצדיק, שבכל אשמורת שלישית של לילה היה קורא קריאת הגבר. כיוון ששמע רבי יחיאל הצדיק את קריאת הגבר מיד היה נעור משנתו, נוטל ידיו מקיתון של מים שהיה מוכן לו ליד מיטתו מבעוד לילה, יורד, מתלבש, ומתגבר כארי לעבודת הבורא. משבח היה רבי יחיאל הצדיק את אותו התרנגול, שקריאתו מכוונת כחוט השערה לאשמורת השלישית של הלילה. ואין לך שעון בעולם מכוון יותר ממנו...
היה רבי יחיאל הצדיק עושה הכנות הבוקר בזריזות, והיה מגיע לבית מדרשו וממתין למנינו הקבוע לתפילת וותיקין. איני צריך לומר, שאינה דומה תפילתו של אחד משלנ ו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, לתפילתו של רבי יחיאל הצדיק בסתם יום של חול. שעה שהיה רבי יחיאל מקבל עול מלכות שמים ב"שמע ישראל" היו אמות הסיפים נעות ומזדעזעות. ומכוונים היו להסמיך גאולה לתפילה, היינו לסיים ברכת גאל ישראל שקודם שמונה עשרה, ברגע ראשון של הנץ החמה, לקיים מה שנאמר "ייראוך עם שמש מבקשי פניך".
ושכנא לוי הקצב כל עיקרו אינו מתכוון בברכות השחר אלא לזכות את הרבים. ולא יהא ח"ו אדם כשר מישראל כתרנגול שמא יש ספק בלבכם, בואו וראו שתחילת שמו וסוף שמו של שכנא לוי בנוטריקון - שכוי.
מיד חזר העולם לקדמותו. התרנגול היה קורא באשמורת שלישית של הלילה, ושכנא לוי הקצב עבר לפני התיבה בפסוקי דזמרה. עד שבא אותו רשע ימ"ש והביא אנדרלמוסיה לעולם. מספר ימים לאחר שפשטו קלגסיו יסול ארמילוס הרשע על משכנות ישראל שבמדינות פולין התבלבל לו לתרנגולו של רבי יחיאל הצדיק חשבון הזמן וקדא קריאת הגבר בעיצומו של הלילה. כיוון ששמע רבי יחיאל קריאת הגבר מיד התעורר משנתו, ירד ממיטתו, התגבר כארי, והלך לבית המדרש, כמנהגו כל הימים.
רבי יחיאל הגיע לבית המדרש ואין נפש חיה. הדלת נעולה וחשכת הלילה רובצת על בית המדרש מבפנים ומבחוץ. המתין שעה קלה, וישראל קדושים עדיין לא הגיעו לתפילה, הבין רבי יחיאל שטעות היתה בידו של התרנגול. ושמא שמיעתו הוא, הטעתה אותו והתרנגול כלל לא קרא ? לא היתה הברירה בידי רבי יחיאל והוא חזר לביתו, השעין עצמו על גבי המיטה בבגדיו שלא יירדם.
מחמת סכנתם של הגייסות אסור היה להדליק את הנר, אשר על כן היה ר' יחיאל מוטל על מיטתו ומחזיק את עיניו פקוחות כדי שלא יישן. לא עברה שעה קלה והתרנגול קרא שוב את כל קיפולי קריאתו לתוך הלילה. קפץ ר' יחיאל ממיטתו העיר משנתם את הרבנית ואת יוסל'ה בנם, כדי לילך יחדיו לבית המדרש.
"בשעה שהעולם משובש על ידי גייסות, ראוי לו לאדם שלא יפרד מבני ביתו" - אמר.
יצאו שלשתם, רבי יחיאל, הרבנית ויוסל'ה לבית המדרש. הגיעו לבית המדרש ועדיין חושך ואפלה מסביב ואין בו נפש חיה.
"אפשר וחזקתו של התרנגול אין כוחה יפה בימים טרופים ?" הרהר רבי יחיאל.
מכל מקום גמר בנפשו, שהוא לא יחזור שוב לביתו, שכן שכר פסיעות כבר בידו, ומעתה יהא צפוי לשכר המתנה. עמד והשעין עצמו על הכיור שמאחורי בית המדרש. לא עברה שעה קצרה והתרנגול שלו קרא קריאתו לתוך החשכה תוך שהוא מפר את דממת הלילה, בשלישית. כיון ששמע את קריאצ הגבר של התרנגול אמר לו רבי יחיאל ליוסל'ה שיחזר על בתיהם של המתפללים הקבועים ויעירם לעבודת הבורא.
הלך יוסל'ה ודפק על דלתותיהם של כל המתפללים, כולל ביתו שלו, והיה הולך וקורא "יהודים ! קומו לעבודת הבורא" לאחר שעה קלה החלו הכל משרכים דרכם בחשכה לבית המדרש. משנכנס העשירי ועמוד השחר החל מפציע, נשמע קול טרטור במרומים, תחילה מרחוק ולאחר מספר רגעים התגבר הרעש עד שהחריש אזניים. לא הוציא הש"ץ תיבה ראשונה מפיו והנה נפלה פצצה אשר החרידה את כל העיר, והחריבה את ביתו של רבי יחיאל הצדיק. משהתפזרו ענני העשן ראו שלא השתייר מביתו של אותו צדיק אבן על
אבן.
נענה ר' יחיאל ואמר:
"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו",
"ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין לילה ובין לילה".
כל ביתי עלה בעשן, והיה בין רגע כלא היה. ואילו אני, אשתי, בני, ובנותי יצאנו נקיים מאותה הרעשה, ואותר אנכי לבדי.