שמן זית מישראל

כשהגיע ראש חודש כסלו השתררה בביתו של ר' שלמה אווירת חנוכה. באותו היום רגיל היה ר' שלמה להוציא את המנורה, לתקנה, להטיבה ולנקותה ולהתכונן לחנוכה. חיפש פתילות מתאימות ובעיקר שמן זית מארץ ישראל.

אע"פ שכל הנרות כשרים לחנוכה, התהדר אך ורק בשמן זית, ולא בשמן זית סתם, אלא בשמן זית שבא מארץ ישראל שנכתת והוכשר מזיתים של הארץ הקדושה.

בשנה הראשונה לכיבוש הנאצי בשעה שהעמידו כבר את חומות הגטו עדיין התעסק ר' שלמה בחנוכה, ובתוך הגטו גופא חיפש אחרי שמן זית. מקורביו עזרו לו והלכו למכירים שהיו פעם סוחרים וחנוונים ושאלו על פכון או בקבוק שמן-זית מישראל. אנשים הסתכלו על המעשה בתימהון, נדו לו ראש, שמן זית – הוא צריך? ומישראל? הלוואי שנחיה ונוכל לערוך נרות חנוכה בנר כל שהוא. ר' שלמה לא שעה לתימהון והמשיך בחיפושיו ללא לאות.

חפצו הצליח בידו. אחר יגיעות וטרדות מרובות מצאו מקורביו את שמן הזית מישראל שחפש ושמח עליו – שמחה גדולה שמחה של מצווה.

בליל החנוכה – התאספו מקורביו בחדרו, וסידרו את ההאפלה כהוגן והוסיפו סמרטוטים ובגדים על הווילונות להאפלה, ליתר זהירות, ור' שלמה סידר הדלקת הנרות כמו בשנים הטובות. פניו קרנו מגיל ונחת. שכחו את מצבם האיום והנואש והתייחדו יחוד שבנפש עם הנרות של חנוכה. היו בעולם אחר, עולם הזיכרונות שאין לו שום קשר עם המצב האמיתי.

לאחר ההדלקה התיישב ר' שלמה על דרגש שבור ורעוע, וסיפר למקורביו את המעשה עם השמן זית ולמה התייגע אחריו כל כך הרבה, למרום הסכנות שבדבר.

בבית אבי זצ"ל נהגו לחפש אחרי שמן זית מישראל, ואבי הצדיק צווה אותי על זה, וגם לצוות את בני אחרי, ואם הלילה לא יהיו לי בנים, לבקש את מקורבי, העיקר לדאוג שמישהו ידליק נרות חנוכה בשמן זית שבא מישראל.

אבי הצדיק – אמר לי שזאת היא הבטחה שנתנו פעם חכמי הדור לזית, ושאותה מוכרחים לשמר,אחרת עלול הוא להתייבש, לקמול ולהתפורר.

התפלאו המסובים לשמוע את הדברים המוזרים על צוואה ועל הבטחה, והביטו בתימהון ובפה פעור בפני ר' שלמה. ור' שלמה סיפר:

כשחרב בית המקדש, אבל השתלט בעולם, חושך וקדרות. הכל היה מלא צער, התמוטטו יסודות העולם וכמעט שנחרב העולם וחזר לתוהו ובהו. ירח וכוכבים לא נגהו, הטל לא ירד, המעיינות הפסיקו לפכות, והשמש לא רצתה לצאת להאיר לעולם. כולם בכו.

הקב"ה בכה,

מלאכי השבת בכו,

שמים וארץ בכו,

הרים וגבעות בכו,

בכו והסתגרו בתוך עצמם כאבלים. עד שהכריזו מן השמים שדי להתאבל וקראו ליסודות העולם להמשיך ולפעול כמו עד אז. וכל אחד ואחד נצטווה להמשיך ולשרת ולמלא את תפקידו לטובת הבריאה והעולם.

באותם הימים רבו גם הפרושים בישראל שהסתגרו כאבלים ואמרו להינזר מהחיים, שלא לשאת אישה ולהוליד בנים, שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק להתאבל בלבד. נטפלו להם החכמים – וטענו כלפיהם, שישראל יחרב הלילה ויעבר מן העולם. ודרשו מהם לחזור לחיים וקבעו סדרים ונוהגים לאבלות, במידה שהציבור יוכל לעמוד בהם.

בדומה להם התנהגו העצים והנטיעות מתוך צער וכאב. התחילו גם הם לקמול ולהחרב, לא רצו להמשיך בחיים והארץ שממה והלכה, מדבר וחולות. נטפלו החכמים לעצים ודרשו מהם לגדול ולצמוח שהארץ תוסיף לפרוח ולהחיות את היושבים עליה.

התדיינו עם כל עץ ועץ לחוד ולא נענו עד שהבטיחו להם דברים מסוימים. באו חכמי הדור לגפן ודרשו ממנה לצמוח ולתת את פריה. הניפה הגפן את ענפיה החוורות, שמה אותן על הגדר וטענה ואמרה: אני לא אוכל להמשיך ולחיות. מלאת צער אנכי, התקשרתי עם המקדש בקשרים בלתי מנותקים, את ייני לניסוך המזבח קדשתי ועכשיו אין מקדש, אין מזבח ואין כהן ואין לי למי את היין לתת – לשם מה להוסיף ולצמוח ולגדל גפנים.

הצטערו החכמים ונדו בראשם לאות השתתפות בצער, אולם דרשו ממנה להשתתף בקיומו של העולם, להמשיך ולחיות, ויבטיחו לה להשתמש ביינה למצוות אחרות שיזכירו לה את הקשר עם המקדש. ויבטיחו לה להביא מגפני הארץ את היין לקידוש והבדלה, לשמחת אירוסין ונישואין, לבריתו של אברהם אבינו, ולסדר של פסח כזכר לחרות. נרגעה הגפן והוסיפה לצמוח.

באו חכמי הדור לתמר, הגדול מאחיו. הניע את כפותיו ברטט והביע את צערו, אני לא אוכל להמשיך ולחיות בלי המקדש אני עיטרתי את הסל לביכורים – כליל תפארת, ועכשיו למי אני עמל?

נדו החכמים בראשם לאות השתתפות בצער ודרשו ממנו, להשתתף בקיומו של העולם להמשיך ולחיות. הזכירו מצוות לולב. ויבטיחו להביא את הלולב מדקלי הארץ.

באו אל הרימון ויבטיחו לו להביא רימון מעצי הארץ לשולחן של ראש-השנה להעיד על הזכויות של ישראל המלאים מצוות כרימון.

באו לחיטה ויבטיחו להביא את המצות-לסדר מתבואת הארץ וכן הלכו מעץ לעץ ומפרי לפרי ויבטיחו לכולם חלק במצוות השם – ובתורה, שהיא השיור היחידי: "מעין המקדש" וכולם קיבלו עליהם את הדין והוסיפו להתקיים.

לזית לא הלכו. נדמה היה להם שהזית אינו מתאבל לגמרי, וכאילו לא קרה שום דבר בעולם. נראה הוא טוב וממשיך לצמוח מעצמו. אולם כעבור שנה הסתכלו בזית ומצאו שהוא חלול בתוכו מרוב דמעות וצער וכמעט שהוא חרוב ויבש. נטפלו אליו חכמי הדור. ויען הזית לחכמים וקולו מלא דמעות וצער: אני אוכל את עצמי ובוכה לתוכי בלי הרף יום ולילה. אני הייתי המופלא שבחבורה והקרוב למקדש ומלכות. בשמני משחו את המלכים ובי הדליקו את המנורה הטהורה שהביאה אור לעולם. נתייתמתי כולי ואין לי בשביל מה להמשיך ולחיות, ואני בוכה ודמעותיי שורפות את לשדי ואני נאכל כולי ולבי חלול בתוכי.

הצטערו חכמי הדור ונדו לזית ראש, וינחמו אותו ויבטיחו לו להשתמש בשמן זית למנורת החנוכייה שהיא חלק והמשך למנורת המקדש, ועוד הוסיפו והבטיחו לו להשתמש בעצי הזית – לעצי חיים לספרי תורה, ונרתיקים לסידורים, וקופסאות לאתרוגים ולבשמים.

קיבל עליו הזית את הדין וישמע לדברי החכמים ויוסיף לצמוח כשהוא כולו חלול בתוכו ולתת זיתים ושמן. והחכמים שהבטיחו לזית לשמר את שמנו למנורה של חנוכה, קיימו את ההבטחה חיפשו אחרי שמן זית מעצי הארץ והעבירו את ההבטחה לבניהם, ובניהם לבניהם עד סוף הדורות. וסבי הזקן – אמר ר' שלמה – למעלה למעלה, היה אחד מאלה שהבטיחו את הדבר. ועלי לקיים את ההבטחה בכל התנאים והמסיבות, אחרת עלול הזית להקמל ודברי אבותיי יכזבו.

קבלה זו היתה מסורה בבית אבא ז"ל, שמרנו עליה לעצמנו ולא הודענוה לאחרים, אולם עכשיו – המשיך ר' שלמה – שהעולם מתמוטט ואני חלש וימי ספורים ומבית אבא כמעט אין שריד, הרי אני מודיע את הקבלה ברבים ומוסרה לכלל ישראל ומי שיישאר בחיים עליו להמשיך את ההבטחה שנתנה לזית ונצח ישראל לא יכזב.