שבעת המינים - הזית

הארץ מלאה זיתים, והמטייל בכבישי הארץ רואה לפניו את עצי הזית. הזית הוא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והוא גם סמל לשלום ולישראל –

סמל לשלום, היות שאת עליו הביאה היונה בפיה כאשר שבה אל נח, אל התיבה – לאות שלום כי כלו מי המבול.

והוא גם סמל לישראל, כמו שאומר המשורר, "ואני כזית רענן" (תהילים נב'). עליו הירוקים מבטאים תמיד את נצח ישראל ורעננותו. מן הזיתים הוציאו שמן למשחה ולמנורה, ובענפיו השתמשו לקישוט הסוכות בימים קדומים. אף בימינו מקשטים בהם את עיטורי צה"ל להדגיש שצה"ל הוא שלום, לבו שלום ועיניו צופות לשלום.

רוב עצי הזית שבארץ הם רעננים וצעירים, ניטעו בתקופת התחייה, ומאז קום המדינה. אולם רבים מהם עצים עתיקים, החלולים בתוכם, ובעלי שרשים עבים, משורגים ומפותלים בחורים וחללים הבולטים כלפי חוץ, ענפיהם חזקים וקליפתם עבה מאד, והם עומדים וקיימים מימים קדומים. יש האומרים שהם העצים היחידים שנשארו מהתקופה בה ישבו בני ישראל בארץ, איש תחת גפנו ותחת זיתו בשלום ובשלוה ועליהם סיפר הממונה אגדה זו:

בזמן החורבן, כשהבית הגדול עלה בשלהבות אש, התמוטטו כל מוסדות הארץ, השמש שקעה בחשכה, והארץ התעטפה באבלות כבדה ובקדרות אין-קץ. וכל היבול, העצים והנטיעות קמלו יבשו ונפלו – ולא רצו להמשיך ולתת פרי, בעיקר נפגעו שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ ושהיו פארה. וכשנפל הארז – הפאר של הכל, הבית הגדול – הורד הפאר מכל הארץ, והיא נשארה שוממה וחרבה. כל העצים קמלו מלבד אחד, הזית, שנשאר עומד על תלו והמשיך לתת פירות. רטנו נגדו והתפלאו עליו שדוקא הוא, הסמל של ישראל, שדוקא הוא יבגוד – ישאר וימשיך לחיות, החרימו אותו והתרחקו ממנו. כשהרגיש הזית בדבר – בא אליהם והזמינם לבוא אליו ומשבא והסתכלו בו – נוכחו שהוא כולו חלול. "אני נאכל מבפנים נאכל מדמעותי אע"פ שכלפי חוץ הרי אני גדל ונותן פירות. אתכם אני בצער ומתאבל אני אתכם".

נדו בראשם לאות הוקרה אולם הוסיפו לשאלו: רואים אנו את צערך ודמעותיך אולם למה נשתנית מאחרים ואינך נופל כמונו? ענה להם הזית באנחה – להיקמל וליפול אינני יכול, אני סמלו של ישראל וישראל חי לנצח ואינו נחרב, לא קמל ולא נופל ואני כמוהו.

חלול אני בקרבי, כתית בפנים סמל לישראל שהוא "כתית למאור" וכל סבלו ויסוריו אינם אלא כדי להגדיל את אורו בעולם, כתית למאור.