רבדים חדשים של כאב וצער ב''כל נדרי''

כאשר הנאצים ימ"ש נכנסו לעיר וילנה, הם החלו להרוס את בתי הכנסת שבה. היהודים הצליחו אמנם להציל כמה מספרי התורה, ואולם נאסר עליהם לקיים תפילות בציבור. למרות זאת, ועל אף הסכנה לחייהם, הם היו נחושים בדעתם לקיים את תפילת "כל נדרי". נמצא מקום מפגש נסתר, ומפה לאוזן עברה השמועה שתפילת "כל נדרי" תתקיים באותו מקום. כשליח ציבור נבחר יהודי ירא שמים בשם שמואל. מישהו הצליח להציל מחזור אחד ויחיד של תפילות הימים הנוראים, והכל התכוננו בחיל ורעדה לתפילה.

בבוקר שלפני "כל נדרי" יצאה שרה, אשתו של שמואל, לחפש אוכל, והיא נתפסה בידי הגסטאפו ונשלחה למחנה ריכוז. כאשר היא לא שבה הביתה פרץ יחזקאל, בנו הקטן של שמואל, בבכי ואמר, "אני רעב! איפה אמא?" אביו לא הצליח להרגיעו, ויצא בעצמו לחפש אחר אשתו. כאשר הוא שמע מה שקרה לה הוא שב הביתה, ומצא את יחזקאל הקטן כשהוא עדיין בוכה: "איפה אמא? אני רעב!"

בינתיים הזמן חלף, ואנשים כבר החלו להתאסף לתפילת "כל נדרי". ואולם שמואל היה מדוכא מכדי לשמש כשליח ציבור. שניים מבני הקהילה באו לקרוא לו, וכששמעו מה שקרה – התאבלו ביחד אתו. "אנחנו מבינים ללבך", הם אמרו, "אבל כולם מחכים לך לתפילת כל נדרי. אתה היחידי שיש לו מחזור, ואתה מכיר את ניגוני התפילה טוב יותר מכולם. האנשים האלו סיכנו את חייהם כדי להגיע לתפילה, והם יהיו מאוכזבים ביותר אם לא תבוא ותשמש שליח ציבור".

אחז שמואל ביד בנו וביחד הם הלכו אל מקום המסתור, שם התאספו היהודים לתפילה. הוא התעטף בטלית, פתח את המחזור וכבר עמד להתחיל את התפילה, כאשר יחזקאל הקטן פרץ שוב בבכי: "איפה אמא? אני רעב!"

עיניו של שמואל התמלאו בדמעות וקולו נשבר. הוא הרים את יחזקאל והושיב אותו על הדוכן המאולתר, וכשזרועו כרוכה סביב בנו אמר לכל בני הקהילה: "סלחו לי, אבל אינני יכול להיות שליח ציבור היום".

מייד קם זקן המתפללים, שמעון בר, צעד לעבר הדוכן ולקח את הטלית והמחזור של שמואל; וכל המתפללים, שבכו על שמואל ועל כל שאר האנשים שנפלו באותה שנה קורבן לנאצים האכזרים, קמו באחת על רגליהם, וביחד עם שמעון בר התפללו את תפילת "כל נדרי". לניגון התפילה העתיק, המלא כאב, נוספו באותה שנה עוד כמה וכמה רבדים של כאב וצער.