סיפורים ואגדות - ו

השכנת שלום בין איש לאשתו

בעל שו"ת מהרי"ל רבי יהודה ליב מפולטישן מספר שבמירון נהגו להתפלל לחשוכי בנים ולנדר להיפקד בילדים וכשנענו מן השמים ונולדו בנים היו מנדבים משקה וצדקה ומביאים למירון להודות לה' ולערוך שם את התספורת הראשונה.

ההשתטחות על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, להיפקד בזרע של קיימא, רווחת מאד בין הנשים האומללות אשר סגר ה' רחמן.

נשים פשוטות מאמינות בתום לב שעצם ההשתטחות במקום זה היא מעין סגולה בדוקה לפקודת ישועה ורחמים. אך הנבונות שבהן יודעות, שאם אמנם כל תפילה בכל מקום, וביחוד במקום מקודש, יש לה ערך גדול ומעוררת זכות, הרי בהשתטחות האמורה יש גם ענין של אחות בית והשראת שלום בין איש לאשתו, שאנו מוצאים שרבי שמעון בר יוחאי שקד

הרבה על כך בחייו.

מעשה באשה אחת בצידון, ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, באו אצל רבי שמעון בר-יוחאי ורצו להתגרש. אמר להם חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתגרשים אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום טוב, ועשו

סעודה גדולה, ושיכרתו יותר מדאי. כיון שנתיישבה עליו דעתו אמר לה:

בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא ? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה ננער משנתו , כיון שפג יינו אמר לה: בתי, היכן אני נתון ? אמרה לו: בבית אבא. אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב, כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית

אביך ? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו ללהם אצל רשב"י ועמד והתפלל עליהם ונפקדו.

ולמה לא עמד להתפלל עליהם קודם לכן ? אלא כל זמן שהם רצו לנהוג לפי שורת הדין- לא היה מקום לרחמים, אך כשנהגו לפנים משורת הדין כבר היה רבי שמעון יכול לטעון לפני הקב"ה: אף אתה עשה עימהם לפנים משורת הדין.

לכן לא הלכה חנה לבקש פרי בטן מאת ה' אלא לאחר ששמעה את בעלה אלקנה אומר לה: הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים.

פעם באו אניני הדעת אל הממונה וקבלו לפניו על הנוהג של יוצאי ארצות המזרח, שתופסים את כל המגרשים שמסביב לציון, משפחות משפחות ועוסקים בזבח משפחה הם נשותיהם וטפם, אוכלים ושרים ושמחים ולפעמים אף מתנהגים בקלות ראש. נענה הממונה ואמר להם: מקובלני מפי זקני צפת, שרצונו של רשב"י בכך שיהיו שמחים, ומי אני כי אפריע להרבות שמחה בישראל ? וסיפר להם כמה סיפורים בקשר לכך.

הריקוד הפלאי

הריקוד במירון בל"ג בעומר הוא חלק מההילולא ומעבודת היום.

הריקוד הוא במעגל, יד על כתף, והרבה משתמשים במטה חן להלהיב את הריקוד ולעורר דבקות והתלהבות. מעניין הוא הספור על הריקוד הפלאי שעל ידו נתגלה ר' אלעזר אזכרי, בעל ספר "חרדים". אנשי הח"ן מספרים שר' אלעזר היה נחבא אל הכלים סגור בתוך עצמו ואיש לא ידע על גדולתו בתורה וצדקתו. בהיותו שמש בבית הכנסת התייחסו אליו כאל איש פשוט. פעם אחת עלה בל"ג בעומר למירון ביחד עם החבריא הקדושה של גורי האר"י ורקד עימהם בעת ההילולא.

לפתע הופיע זקן אחד בעל הדרת פנים לבוש בגדים לבנים, תפסו בידו והתחיל לרקוד אתו ביחידות ריקוד נלהב כשהוא רוקע ברגלו ומתרומם טפח מעל פני האדמה. רקדו השנים בדבקות ובהתלהבות. ריקודם עורר תימהון אצל כולם, וגורי האר"י שלא ידעו מיהו הזקן הזר שהופיע לפתע, הסתכלו עליו בחרדת נפש. האר"י הקדוש, שעמד כל הזמן מן הצד שקוע

במחשבותיו, ניגש אף הוא לשני הרוקדים ונטל את ידו של הזקן הזר ואת ידו של ר' אלעזר השמש ורקד עימהם שעה ארוכה במעגל בדבקות ושמחה רבה. גורי האר"י השתוממו על רבם הרוקד עם השמש הפשוט והרהיבו עוז בנפשם ושאלו אותו על כך:

ריקודו של מעלת כבוד רבינו עם הזקן הזר המופלא מסתבר על ידינו. אין אנו מכירים אותו ובוודאי אדם גדול הוא, אבל ריקודו של מעלת כבוד רבינו עם השמש הפשוט אלעזר לפלא הוא בעינינו. האם לכבודו של רבינו הוא לעזוב את תלמידיו ולרקוד עם השמש בהתלהבות

עצומה ?

חייך האר"י הקדוש לעומתם וענה להם : אם הרשב"י בעצמו רקד עמו ביחידות לא יהא הדבר לכבוד לי הצעיר לרקוד עמו ?

מאז נתעלה כבודו של ר' אלעזר בעיני אנשי הח"ן והתייחסו אליו בדחילו ורחימו.

ההדלקה בהר ציון

בשנת תש"ך בל"ג בעומר ערך הממונה בבוקר בחיפזון רב הדלקה ראשונה בחצר הקבר של דוד המלך בהר ציון. תמהו זקני ההר על המעשה ושאלו אותו: הדלקה זו לשם מה ?

תחרות עם מירון ? השלמה למירון ? אולי היא באה במקום ההדלקה שהיו רגילים לסדר בירושלים ליד מערת שמעון הצדיק ? - לא דא ולא הא ! - ענה להם הממונה: אלא בגלל "הפתקאות". העולים להר ציון מניחים פתקאות על מצבת הקבר ותוחבים גם בתוך

נקיקי אבניו, כדרכם של חסידים. בפתקאות תפלות ובקשות לחולים, לרפואת הנפש ורפואת הגוף, להצלחה בפרנסה ובעסקים, לדרך צלחה, לזיווג טוב, להינצל מכל חולי וכאב, מכל צרה ומצוקה ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, לזכות לו ולבניו ולכל בני משפחתו חיי אריכי ומזוני רווחי וכו'. ואחרים אף מבקשים לענינים רוחניים לזכות לגאולה השלמה לעלות מעלה מעלה בהבנת התוויה לראות את האור הגנוז וליהנות מזיו השכינה והאור החדש וכו'.

מונחות הפתקאות כמה ימים על המצבה ואחרי כן נופלות על הרצפה ומתגלגלות בין רגלי העולים. תהה הממונה בענין הפתקאות מה לעשות בהן ?

בא לו אל אביו הגאון הצדיק ובקש ממנו לתת עצה מה לעשות לפתקאות, דחה אביו זצ"ל את ההצעה ואמר לו: הרי אנו מבני בניו של ר חיים מוולוז'ין שהתנגד לכל הענין של הפתקאות ואין לנו רשות לעסוק בהן. פנה הממונה לאדמו"ר מפורסם אחד שיעיין בפתקאות, יתפלל עליהן ויטפל בהן כדרך שמטפל בכל הפתקאות. סרב האדמו"ר לקבל באמרו: מי אני

שאטפל בפתקאות שמוסרים לדוד המלך ?

בינתיים נערמו הפתקאות ערמות-ערמות והצטברו ועלו על מצבת הקבר ותיירים עולים להר התחילו לעיין בהם ולהתלוצץ מתוכנן. הצטער הממונה צער רב וחיפש דרך לתיקון הפתקאות. יעץ לו זקן אחד מאותם זקנים הטמירים המבקרים בהר להביא את כל הפתקאות למירון ביום ל"ג בעוטר ולהעלותן כתפלות בקשה בהדלקה הגדולה של רשב"י בהתאם לנוהג לומר תפלות בקשה בעת ההדלקה שהיא שעת רצון ובה מתגלה עמוד האש של רשב"י.

אסף הממונה את כל הפתקאות שהתגלגלו על הרצפה בחדר הקבר של דוד המלך ונסע אתן למירון והכניסן לאגן המדורה ובעת ההדלקה כשעלו פתקאות הבקשות בלהב האש אמר את התפלה המסורתית שתעלינה למעלה בזכות התנא רבי שמעון בר יוחאי ותתקבלנה ברצון

וברחמים ועלו הבקשות למעלה וחיוך של שמחה השתפך על פני הממונה כשסיפר הממונה את המעשה למקובלי צפת, התרעמו כנגדו על שמעביר תפלות ובקשות מהר ציון, שהוא השומר לשמים ומכוון כנגד שער התפלות שהמפתח שלו בידי דוד המלך. קבלו את הרעיון להעלות את הפתקאות בהדלקה לשם מצווה, אבל לא הסכימו למקום ויעצו לו לערוך

בל"ג בעומר הדלקה של מצווה בהר ציון גופא ולהעלות לשם את הפתקאות כתפלות היחיד והכלל הישר מהשער לטרקלין, להיכל התפלות נבהל הממונה מדבריהם של זקני צפת וחזר בחיפזון בו בלילה לירושלים. אסף את שארית פתקאות מחדר הקבר והעלה אותן בהדלקה לשם מצווה במישרין מן השער לטרקלין.

סודו של זפל''ג

במרצפת המזלות מסופר:

כבכל שנה נסענו בל"ג בעומר של אותה שנה למירון להדלקה, הנעשית שם ברוב פאר והמון חוגג. נזדמנו לנו סיעות של קרוניות מלאות אנשים מישראל, שאף הם עושים דרכם למירון. כשבאנו למקום סרבו ל"חדר הזוהר", השתטחנו על הקברים הקדושים הכנו את עצמנו

להדלקה הנעשית סמוך אחרי תפילת ערבית מתוך עסק גדול. יצאנו בריקוד סוער: "בר יוחאי, בר יוחאי" תחילה היה המעגל קטן אך הוא הלך ונתרחב עד שנעשה למעגל רוקדים עצום שנשתלבו בן זקן ונער, בני כל העדות והשבטים יד ביד וכתף בכתף והרגלים מרצדות.

הריקוד מתלקח והשירה נשתלבה כמדורה זו של אש המתיזה גיצים סביבה וגורפת לתוכה כל שבתחומה. עד שלבסוף לא נשתיירו מחוץ למעגל אלא חולים וזקנים שגופם חלוש ורגליהם כבדות. הרגלים דהרו, הלבבות סערו והפיות פערו:

"בר יוחאי, בר יוחאי, נמשחת אשריך שמן ששון מחבריך, בר יוחאי..."

עד שבין הרוקדים נמצא זקן אחד שעיניו עצומות ובידו מטה עץ, בא הזקן לאמצע המעגל והתחיל רוקד ומפזז בתנועות משובות, מנפנף במטה שבידו ועושה בו כל מיני להטים וכיוונים, זורקו וקולטו, מזקרו ומנענעו דרום וצפון, מזרח, מעלה מטה ומערב, כנענועיו של לולב. הרוקדים נדחקו לצדדים ופינו לו מקום ועד שהם מסתכלים, בו ובהעוויותיו הסוערות היו רוקדים ריקוד משולהבים ומטפחים בידיהם ומכים בחליל ושרים בהתלהבות עצומה: "בר יוחאי, בר-יוחאי." הזקן היה רוקד זמן רב משהגיעה שעתה של תפלת ערבית יצא

מן המעגל והתפלל ועדיין היה המטה שבידו מתנועע לכל הרוחות ורוקד כאילו מעצמו מתוך המשך. בינתיים הגיעה לרחבה שלפני הכפר האבוקה מהר ציון שבה מדליקים את המדורה. באותה שעה נהר קהל של אלפים ורבבות לשיפולי ההר להקביל את פניה של האבוקה בקולות ותרועות. ולא עברה שעה קלה עד שנתמלאה הכיכר כולה באלפי אנשים ולא התאפשר לבעל האבוקה לעבור, מיד נשמע קולו של החזן ברמקול לפנות דרך לאבוקה.

שומרים וסדרנים יצאו מיד לכל פינות הכיכר לעצור בעד ההמונים ובקשיים מרובים פילסו להם דרך במרפקיהם לבעל האבוקה ומלוויו.

אט אט עלה ובא בעל האבוקה אל הרחבה של הציון ועמו ולצדדיו המונים חוגגים ומרקדים. עקב בצד אגודל עלתה השיירה הצפופה על גבי המדרגות הצרות לאגן המדורה שעל הגג. וכבר היו עומדים שם מסביב לאגף המכובדים שבאורחים, נשואי פנים ואנשי מעשה. אלא

על גבי המדרגות הצרות לאגן המדורה שעל הגג. וכבר היו עומדים משהגיעו בעל האבוקה תמו כיתות של מלווים נעשתה עמידתם של מכובדים עמידה של דחקות וצער. משהגיע בעל האבוקה אל האגן נשתתקו הכל והממונה הורה למסור את האבוקה בידי אחד מזקני

בית בויאן, שחזקה בידם על ההדלקה, נטל הזקן מבית בויאן את האבוקה והדליק את המדורה ומימינו ומשמאלו ומסביב לו נכבדי הקהל ורבני עיר הקודש צפת והגליל. משפרצה האש פצו הכל פיהם וקראו בתרועה גדולה, בר יוחאי, בר יוחאי.

באותו רגע שוב נזדקר הזקן, ולא שהוא עצמו נזדקר ממש, אלא המטה שבידו נשתרבב בנענועים מעל לשלהבת המדורה וראשי עם קודש ומעלה עליו הנזכר כאן כאילו נזדקר. ואף על-פי שלשונות של אש הבהבו עם הרוחות לכל הצדדים לא נמנע הזקן מלנפנף

במטה ולעשות נענועיו.

לא עברה שעה קלה עד שנעשה ההר כולו מדורות של אש ובאמצעיתו, לאורך המדרון עולה ובאה בזחילה שיירה ארוכה של תלמידי ישיבת בני עקיבא ובידיהם לפידים אחוזים בראשיהם של מוטות, משהבחין בהם הזקן מיד כיוון כלפיהם את מטהו וריקד ושר: "אמר רבי עקיבא, אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל וכו'", שר ורקד וכיוון את המטה פעם כלפי שיירת הלפידים ופעם כלפי המדורה. כשאורות באו עליהן מכאן ומכאן שוב לא ראו הבריות אלא

כמין בבואה שחורה מכרכרת וומקל משתרבב בידה, בלילה כשישבנו בצוותא על גבי מזרון בחדר הזוהר והיינו משיחים בסיפורי מעשיות העלינו בדברינו גם את ענין המטה, פתח

אחד מהמסובים ושאל, מטה זה שמנפנפים בו בל"ג בעומר על שום מה ?

היו המסובים אומרים סברות שונות על דבר זה עד שנכנס ובא אותו זקן בעל המטה, נתיישב לו לאיטו .על הקרקע ולאחר שביטל דבריהם של המסובים בנענוע יד, כמי שאומר אין חסרון ידיעה מתמלא מסברה, התחיל מספר רזין דאורייתא, סודות ששמע בסוד הצלצול, לא אומר ולא דברים, בלי נשמע קולם, אלא בצלצלי שמע. "העולם כולו נברא במאמר - פתח הזקן ואמר - והפרטים, כל ברואי עולם, נבראו באותיות ועל ידו נתגלו. כל אות בגילויה,

בעולם הבריאה נאמרת ככתבה בגילויה בעולם העשייה, בדברים הגלויים, הנראים והמוחשים. ברם, יש דברים הרבה שלא נתגלו גלוי שלם אלא גילוי שיש בו משום כיסוי, גלוי סוד ורמז בצלצלי שמע, בחינת מפיהם ולא מפי כתבם. דברים אלה אין להם אחיזה אלא בשירת העולם, בסוד "צלצלי שמע", בגלוי עליון, והזוכה להאזין לצלצלי שמע, זוכה ועומד על סודות הרבה המעורים וחוברים בתוכיותם של צלצול ושירה, לתחום זה שייך גם סודו של זפל"ג. ולא ידעו בני החבורה, הלומדים בתורת הנסתר ובראשי תיבות, מה הוא זפל"ג. ועד ששאלה של תמיהה מצטיירת בארשת פניהם הוסיף הזקן משהו תוך שהוא מזדקף ועומד מן הקרקע, ואמר: אספר לכם מה ששמעתי ויתחוורו לכם הדברים מאליהם ויתלבנו.

"הילולא של יום הילולא של רבי שמעון בן יוחאי הוא, כידוע.

ברם, עד שלא נעשה הילולתו של רבי שמעון בן יוחאי היה הילולא של יום. עד אותה שעה היה אומר היום הילולא של רעיא מהימנא, מבחינה זו היה רבי שמעון בן יוחאי תלמיד ולא רב. הרב היה רעיא מהימנא, משה רבנו ע"ה שקיבל את התורה מסיני. אלא שרבי שמעון בן יוחאי זכה למה שלא זכו אחרים, כמאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ז: ) ראיתי בני עליה והם מועטים. הוא שקיבל את תורת הנסתר של משה רבנו ששמע מפי הגבורה בהר סיני. סודות התורה הטמירין, רזין ורזי-דרזין, שלא כל מוחא סביל דא. שפר לו חלקו שזכה לגלות סודות התורה שקבל רעיא מהימנא. סודה של הדלקה בהילולתו של רבי שמעון בן יוחאי האור והמטה, מטהו של משה ואורו וזהו ענינו של המטה. כרמז למטהו של משה.

בל"ג בעומר מעלים משום כך את זכותו של משה רבינו:

"חננו יה, חננו, בזכות משה רבנו,

משה רעיא מהימנא, שרתה עליו שכינה,

וכל העדה עונה לעמתו בקול, אשרי עין ראתהו,

לא קם נביא כמוהו, חננו יה, חננו, בזכות משה רבנו."

וביום ז' אדר שהוא יום לידתו ופטירתו של משה רבינו עורכים עליה למירון.

ניצוץ שבקשר בין רעיא מהימנא ובר-יוחאי מתגלה בכמה אנפין.

אחד מהם בצרוף של ז' ול"ג. יום שחל בו ז' אדר, יומו של רעיא מהימנא הוא היום שחל בו תמיד ל"ג בעומר, יומו של בר-יוחאי, ז' ול"ג הרי מרמז למ' יום שעשה משה רבנו ע"ה בשמים וקבל סודות התורה מפי הגבורה בשלמות. מכאן יסודו ומקורו של מנהג ישראל תורה, שנהגו עולים למירון בז' אדר ובל"ג בעומר להשתטח על קברו של בר-יוחאי ובכך הם מתייחדים עם רעיא מהימנא. וזהו חלק מסוד ז"פ"ל"ג, ז'-ול"ג, שעולה למנין מ', מצטרף עם הפ', כמנין מ' כפול, פ' והמכוון לארבעים הימים השניים שעשה משה רבינו ע"ה במרום וקיבל את הלוחות בשניה בעטיים קבלו כידוע גם ישראל את התורה שתי פעמים, אחת בימי משה ואחת בימי מרדכי ואסתר, בפורים, כמאמרם ז"ל על המקרא במגילה "קיימו וקבלו" - קיימו מה שקבלו כבר, קבלו את התורה בפעם שניה. והפ' גם פ' של פורים היא. תדע, שלשה ימים הללו של

ז"פ"ל"ג", ז' אדר, פורים ול"ג בעומר ביום אחד הם חלים.

השתוממנו לשמוע את הצרוף הזה מפי הזקן, אך התייחסנו לדבריו לשיחת חולין ודברי צחות של תלמידי-חכמים, שהם בדיחות של שעת חדוותא וסיפורי מעשיות וחייכנו בתמימות.

הבין הזקן לחיוך, העמיד עלינו את עיניו והמשיך ואמר: אין זו גימטריא סתם לשעשוע ולבדח את הדעת אעפ"י שגם זה ענין. כל מה שאמרתי לכם רק עכשיו בענין הזפ"לג אינו אלא חיצוניותו של סוד. בחינת נגלה שבסוד. ויש גם נקודה פנימית, נסתר שבסוד. הנסתר מהו ?

אם גילה הקב"ה למשה סודות התורה, למה לא נתגלו הללו ליודעי חן אלא ע"י בר-יוחאי, בוצינא קדישא ? ולא על ידו בעצמו כמו כל התורה, יש דברים בגו. זקנים אומרים בלחש, שהנסתר בא מחמת מחית השם והסתרתו. כיוון שאמר משה לקב'"ה מחני נא מספרך,

נמחה שמו מפרשת תצוה שחלה בשנה פשוטה בשבוע ז' אדר, לפניו או לאחריו, שהוא יום פטירתו של משה. וכיוון שנמחה שמו מפרשת תצוה נסתלקו ממנו חלקים של תורתנו שהיו קשורים בו. נגנזו ונשמרו, באותה שעה נהפך משה רבינו מנגלה לנסתר וגם בזה סוד כמוס.

הזקן הרהר כמה רגעים כחוכך בדבר אם יש לו להמשיך דבריו. לאחר שהיה קלה חזר ונזדקף, הוציא פתק של נייר, כתב עליו מה שכתב והראה למסובים את האותיות של משה במלואן שהן : מ"מ שי"ן ה"א, ואמר : מעתה בואו וראו. הנגלה של משה, 'מ' ש' ה', נמחה מפרשת תצוה שחלה בשבוע של ז' אדר. אבל הנסתר של משה, מילואי אותיותיו של שמו שהן מ', י"ן (של שי"ן) א' (של ה"א) העולים למנין של מאה ואחד כמנין המלאך מיכאל, שהוא בחינת משה של מעלה, נתגלה בפרשת תצוה במנין הפסוקים שבפרשה, שהם ק"א, כמבינו של משה שבנסתר. ללמדך שלא נמחה מפרשת תצוה אלא משה שבנגלה. ואילו משה שבנסתר נשתקע באותה פרשה בהסתר כשם שמשה עצמו נלקח באותה שעה לחביונו של עולם ונעשה רז מרזי עולם, נסתר כמוס הממתין ומצפה לגילויו, ולא ידע "איש את קבורתו".

וכשם שנסתתר משה בז' אדר נסתתר כביכול הקב"ה כנגדו, מידה כנגד מידה, בשבוע שלאחר השבוע של ז' אדר, בפורים, מסתיימים שבעה של אבלות לפטירתו של מרע"ה. אותו יום הוא המ"ם הכפול, הפ' מזפל"ג, שבו קיבל משה את הלוחות השניים ובו קיבלו ישראל, כנגדו את התורה בשניה. ולא נזכר שמו של הקב"ה בגלוי בכל מגילת אסתר בחינת הסתר פנים כמאמרם ז"ל (חולין קל"ט :) "אסתר מן התורה מנין - ואנכי הסתר אסתיר פני", הסתר כנגד הסתר וסוד כנגד סוד. לפיכך חלים שניהם, ז' אדר ופורים באותו יום של שבת, ואת הקשר הנסתר שביניהם גילה והעלה בר-יוחאי ניצוצו של משה. תדע שאף הוא נתחייב בהסתר, שישב במערה י"ג שנים כמבואר (בבבא מציעא) ורמז לקשר ל"ג בעומר, הילולתו של רבי שמעון בן יוחאי, שאף הוא חל להיות באותו יום בשבת שבו חלים ז' אדר ופורים. וזהו סודו של הזפל"ג המאחד ימים ומגלה נסתרות.

משסיים דבריו מיד הוציא הזקן אותנו לחוץ והחווה בידו כלפי מדורת האש ואמר: הסנה שראה משה היה בוער באש, ובל"ג בעומר מעלים תינוקות מישראל מדורות של אש. ברם - נאנח הזקן – עדיין לא הוכשרה השעה לגילוי סודו של זה. נסתתמו דבריו ומיד הלך לו ונעלם.