סיפורים ואגדות - ג
הפיצוי לפקיעין
רבי שמעון בר יוחאי היה פעיל במרד נגד הרומאים וראה במו עיניו רבבות מישראל שנהרגו בידי העריצים, ואת רבו הקדוש ר' עקיבא כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. הוא התנגד בכל נימי לבבו לרומאים ולשלטונם בארץ ויצא בגלוי נגדם ונגד תרבותם. הרומאים רצו לאסרו, אלא שתמיד הצליח לחמוק מידיהם.
בתחילה הסתתר עם בנו, ר' אלעזר בבית-המדרש ואשתו היתה מבי אה להם בכל יום פת לחם וכד מים. אך כאשר הגזרה נמשכה חשש שמא יתגלה מחבואם. אמר לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא יענו אותה אנשי השלטון והיא תגלה. מיד עזבו את בית-המדרש והתחבאו במערה חבויה ונסתרת בפקיעין. במערה ישבו פרושים ומובדלים מכל העולם. איש לא ידע על מחבואם חוץ מאליהו הנביא שביקר אותם מפעם לפעם. במערה ישב רשב"י ולמד רזי עולם וכאן חיבר את ספר הזוהר, שנתגלה אחרי כן על ידי ר' משה דילאון.
ליד המערה גדל חרוב, ומפירותיו היו אוכלים, ומעין מים נבקע להם בתוך המערה, בו רחצו ידיהם ופניהם והיו מרווים צימאונם במימיו. וכך היו יושבים ומתחבאים בתוך החול והוגים בתורה.
בסוף שתים עשרה שנה בא אליהו והודיע להם על מות הקיסר וביטול הגזרות. מהמערה עבר הצדיק למירון, ובה נאסף אל עמו. עלתה מירון על פקיעין ולקחה ממנה את כתרו של הצדיק, ונעשתה תלפיות לאנשי הסוד והח"ן ולשוחרי קדושתו של רשב"י. מקום קבורתו נחשב למקום העליות וההילולא, ובליל ל"ג בעומר שהוא ליל פטירתו, מעלים את המדורה מעל גג הציון, וממנה מקרין האור למרחקים הרחבים וניצוצות נופלים על שטחה של פקיעין, ואף חודרים למערה. ושמחה המערה מהאור החודר לתוכה.
בתחילה הצטערה פקיעין צער רב, והמערה המיוחסת נתמלאה עצב. לא שקינאה חלילה במירון אחותה. הקנאה ,אינה מן המידות הטובות, אך צערה היה גדול, שנעזבה המערה ונתמעטו המבקרים בתוכה, וכבודה של אכסניה היכן ?
עמדו והעניקו לה לפקיעין פיצוי - פיצוי רב ערך. כשנגזרה על ישראל גזירת גלות מעל אדמתו, נקבע מראש שאין להשאיר את ארץ-ישראל כולה בלי יהודים אף לרגע, כי אלקים "הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל", ובישובה תלויה, כידוע, כל מערכת הזמנים וקידוש החדשים והמועדים, כפי שאומר הרמב"ם בספר המצוות (קנ"ג).
וכשעמדו לקבוע את המקום לישוב תמידי, בחרו בפקיעין שלעולם לא תיעזב מיהודים, וזכתה פקיעין למה שלא זכה שום מקום אחר בארץ-ישראל. בניה לא חויבו חובת גלות ולא נעקרו מעולם מאדמת-הקודש, וזכות זו באה בעטיו של אותו צדיק, שהיה אומרים כי הקב"ה מדד את כל הארצות ולא מצא ארץ הראויה לינתן לישראל אלא ארץ-ישראל, ומי שאינו דר בא"י דומה למי שאין לו אלוה.
ובליל ההילולא על קברו של התנא האלקי, מקלסים את פקיעין ודורשים בכבוד האכס ניא, בקול שיר והודיה :
"בר יוחאי. מושב טוב ישבת יום נסת, יום אשר ברחת ! במערת צורים, שם קנית הודך והדרך" !
הבטחת האדמה
אנשי הח"ן אומרים, שהמאור הגדול שהקרין רשב"י שנקבר מתחת לציון, עדיין מאיר ממקומו לאלה שמתעסקים בתורתו, והם זוכים לראות אור.
כשמת רבי שמעון ירד אבל גדול לעולם, כל הבריאה, דומם וצומח, חיה ועוף, עטפה אבל. התקוטטו ביניהם אתרים רבים על גופו של רשב"י, ומכל מקום ומקום הגיעו אנשים תקיפים ובעלי תריסין לזכות בגופו. לקחו את גופו באפיריון והוציאו את המטה מחדרו. באותה השעה עלתה המיטה מעצמה באוויר ואש להטה לפניה וסביבה, וקול התפשט בעולם: התכנסו ובואו והתאספו להלולא של רבי שמעון - נשארה המיטה מרחפת מעל למירון, מעל למקום המערה, וידעו שמערה זו מיוערת מששת ימי בראשית למקום מנוחתו.
כשהוכנס למערה יצא קול שני ואמר: לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. לאחר שטמנו אותו באדמה השתטח רבי חייא תלמידו על הארץ, נשק את העפר ובכה. התרגז רבי חייא על האדמה המעיזה לגנוז בתוכה את אור העולם והתריס כנגדה: "כמה חצופה את, שהמאור הגדול יבלה בך". הבטיחה לו האדמה שלא תבלה את המאור והוא עדיין יוצא משם.
אולם רבי יהודה יודע לספר אחרת: רבי שמעון לא נשאר באדמה אלא עלה השמימה. האדמה - הוא מספר - פחדה לקבל את האור הגדול בתוכה. ניסתה האדמה להרחיק ממנו כל רטיבות ורימה ותולעה, אולם חששה שלא תוכל לאלה והיתה מלאה דאגות וצער, עד שריחמו עליה מן השמים וביום אחד, שעה שרבי יהודה נרדם תחת אילן, ראה ארבע כנפיים פרושות ורבי שמעון עלה עליהן השמימה - ואתו יחד עלו ספרי הרזים העליונים.
בן-שלמה שבדרך כלל מקל באדמה ואינו מחבבה בגלל עזותה לגבי גופות הצדיקים. טוען, שהאדמה כמשפטה תמיד הקשתה את עורפה גם לגבי רשב"י, לאמור: מאדמה בא ולאדמת הוא חוזר, אלא שנכותה מאישו הגדולה וחששה לעצמה, ומשום כך פנתה למרומים והסכימה למסור אותו לשמים.
בקעת הדינרין
אחת הבקעות שבסביבות מירון קשורה באגדה המוכיחה על חיבתו העצומה של רבי שמעון בר-יוחאי לארץ-ישראל. אותה האגדה מספרת על אחד מתלמידיו ששהה זמן מה בחוץ-לארץ. נתעשר שם וחזר וכסף רב בידו. דבר זה עורר רצון בין יתר התלמידים לעשות כמוהו. כשסיפרו על כך לרבי שמעון בר-יוחאי, חשש מאד שמא לא יוכלו התלמידים לעמוד בניסיון העושר הקשה. מה עשה ? קרא את התלמידים לצאת אתו אל בקעה זו וכאן עמד והתפלל ואמר: "בקעה, התמלאי דינרי זהב". נתמלאה הבקעה דינרי זהב, אז פנה הרב אל תלמידיו ואמר להם : "רצונכם בזהב ? הרי הוא לפניכם, אך דעו לכם כי כל מנה של זהב שתיקחו עתה, כנגדו אתם מפחיתים מחלקכם בעולם הבא". ויתרו התלמידים על דינרי הזהב ולא נגעו בהם.