סידורו של ברי'לה

בעת התפילה עמד הציבור ברגש ובידו של כל אחד ואחד סדור התפילות שחיברוהו רבותינו הגדולים שבארץ, מסתכל בפנים ואומר בהתרגשות, וכל הקהל מתנועע ברעש-התפלה.

עמד הזקן אף הוא והתפלל. שפתותיו נעו, אולם קולו לא נשמע לגמרי. דומה היה שאינו אומר דבר. וכשהתפלל עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, החזיק בידו פיסת נייר שהיה מעביר מיד ליד, זורקה למעלה ותופסה.

מעשהו עורר תמהון.

בסיום התפלה ניגש הצעיר ושאל אותו כשהוא מחייך; גם התפילה באלם, מה? כן! ענה הזקן.

מילא!

אולם פיסת הנייר, מהי?

פיסת הנייר? השתומם הזקן. האם עדיין לא ראית את פיסת הנייר ואינך יודע מהי? היתכן?

- איני יודע, ענה הצעיר, וביקש ממנו להראותה לו.

הראה לו הזקן את פיסת הנייר, מקופלת ומעוכה ועליה כתובות כל האותיות של האלף בית, ואמר לו:

הנייר הזה, זהו "הסידור האילם" שנגנז בהר ונקרא בשם סידורו של בריל'ה.

הוריו של בריל'ה נאלצים היו, כדי להצילו להכניסו למנזר.

לפני שהכניסו את בריל'ה הקטן למנזר, הזהיר אותו אביו פעמים אחדות: בריל'ה, בריל'ה זכור ואל תשכח – אתה נמצא אצל גויים. אך יהודי תשאר בלבך ובנשמתך, תהיה יהודי, תזהר שלא ירגישו בך שאתה יהודי, שלא תסכן את עצמך. מצוותך כיום "לחיות" ולהתקיים. תהיה יהודי "אלם".

שמע בריל'ה והבין את האזהרה. והיה נזהר מאוד שלא יכירו בו שיהודי הוא. בסביבת המנזר עדיין נמצאו אז יהודים, אבל אף אחד מהם לא בא איתו במגע. ידעו שיש סכנה גדולה בכך.

יום אחד, שמע בריל'ה מספרים על קרון יהודים, העטוף טליתות וקיטלים, שעבר את העיירה ועל פלוגה של ס.ס. שמצאה קבוצת יהודים עומדת ומתפללת בטליתות וקיטלים בבית-כנסת מחתרתי. זה קרה ביום-כפורים. היהודים האלה ערכו שם את תפילות היום. הנאצים היכום והעלום בקרון לאושוויץ, ואת הטליתות והקיטלים פשטו מעליהם ועטפו בהם את הקרון, למהתלת ראווה.

אנשי המנזר ראו את הקרון בעברו וסיפרו את המעשה, כשהם מתלוצצים ומתארים את פני הקרון העטוף בטליתות, עם הפסים השחורים והציציות ואת הקיטלים הלבנים.

בריל'ה שמע ולבו התפלץ בקרבו. בעיני רוחו ראה את הקרון בדמות מיטת-מת העטופה בטלית ותכריכים.

לבו התעורר. הוא נמשך אחרי אחיו, ורצה להצטרף לאחיו בלווית-המת הזו. אולם חזקו עליו דברי אבא, ונזהר לגלות את רגשותיו שהמו בקרבו, הרגיש צורך להביע את רגשות נפשו ולהתפלל.

כשהיה יחידי בתא המנזר, עלה רעיון לעמוד ולהתפלל באין רואים, כיהודי. כלתה נפשו לתפילה יהודית, אולם הוא לא זכר אף תפילה וסידור לא היה לו כמובן. היאך יתפלל? – והנה נזכר במעשה שאביו סיפר לו פעם על אדם שלא ידע לסדר את תפלתו, מה עשה? הגיד את האל"ף בי"ת עד תומו וביקש מאלקים לצרף את האותיות לתפילה הנכונה. כשנזכר בריל'ה במעשה זה, עמד וכתב על פיסת נייר את האותיות עד כמה שזכר אותן, ובשעה שהיה כותבן התפלל לאלקים לצרפן לתפלה, כמו אצל אותו האדם. לב הילד לא הסתפק בזה, הוא קיפל אח"כ את הנייר נעץ עיניו כלפי מעלה, ואמר: "א-לי שבשמים, גלוי וידוע לפניך שאין התפילות שגורות בפי ובלשוני, הרי אני מעלה לך אותן מתוך אותיות אלה שכתבתים על פיסת נייר, ויהיו רצויים ומקובלים לפניך כאילו הייתי מבטאן" – וזרק את הנייר כלפי מעלה.

הוא שמר על פיסת הנייר, ויום יום ערב ובוקר וצהרים היה מסתכל בה בדבקות רבה, חוזר על בקשתו לפני ה' וזורק את הנייר למעלה. וכך היה בריל'ה מתפלל שלש פעמים ביום בכל משך שהותו במנזר.

כשהגיעה שעתו של בריל'ה להגאל, נכנסו למנזר שלשה חיילים יהודים, אחד מהם היה רב צבאי, ובלווית ראש המנזר ניגשו אל בריל'ה, ואמרו לו: הרי אתה יוצא איתנו ממקום זה. פשוט בגדיך ולבש בגדים אחרים שהבאנו לך, ואנו נסדר את עלייתך לארץ-ישראל. שמח בריל'ה שמחה גדולה, מיהר לפשוט את בגדיו, לבש את הבגדים האחרים ועמד לצאת עם החיילים. פתאום נזכר בפיסת הנייר המקופלת שהייתה חבויה בכיס סתרים של מעילו, פשט את ידו אל המעיל והתחיל למשש בו בכדי למצוא את הנייר. ראש המנזר זרק אליו הערה נזפנית: שכחת משהו במעילך, משלך או משל המנזר? – את הסידור שלי – ענה בריל'ה. סידור? – התפלאו החיילים וראש-המנזר. – כן, סידור תפילה יהודי, הריהו, כבר מצאתיו – והוציא את קיפול-הנייר ממחבואו. כשביאר את טיבו של סידור זה, והראה להם את האותיות המעונות והרטובות בדמעות, נטלו ממנו את הנייר המקופל, נשקוהו והרטיבוהו אף הם בדמעותיהם. אחר שלחו אותו לגנזך השואה שבהר ציון למשמרת זכרון. וזהו הסידור האילם. – נענה הזקן בראשו.

מי האדם שידע היום לחבר תפילה למרומים על השואה ועל התשועה. על החורבן והגאולה. באלם היא תפילתנו ואת האותיות של האלף-בית נמסור לשמים, ונצרפן לתפילה זכה ונכונה.

כמו בירל'ה,.