מעשה בשעון

אנשי ליזנסק הרגישו בלבם מדת-מה של בטחון. אליהם, קיוו, לא תגיע הרעה. שהרי הצדיק והרבי ר' אלימלך זצ"ל שוכן כבוד בתוכם.

ומשהגיעו ימי הרעות והתחילו הפרעות משתוללות גם בליזנסק, היו היהודים מבוהלים מאד. ועדיין לא פסקו לקוות שלבסוף הצדיק עוד יהפוך עליהם את הגלגל לטובה. כשהוצא צו-החיסול וראו שכלתה גם אליהם הרעה, רצו המומים, נדהמים ונבעתים לקברו של הצדיק והשתטחו באהלו וצעקו לשמים ובכו בכי רב ומר.

שלשה ימים ישבו על הקבר בתענית, תפילות ובכיות ולא זזו משם, עד שביום השלישי הופיע לפניהם משמשו של הרבי. נזדקר לפניהם מלוא קומתו ונעץ בהם עינים תמהות כאומר: מה כל הרעש?

העלו האומללים את שארית כוחותיהם אחרי ג' ימים של תענית ותפילות והתחילו מתנים בדמעות שליש לפני המשמש את הצרות והתלאות, הרדיפות וההריגות, שכמותן לא היו ולא נשמעו. הפצירו בו למסור דבריהם לרבם, שיעמוד בפרץ ויבקש רחמים במרומים להצלת ישראל. אפשר שישראל נשמדים וכלים וצדיקים מחרישים?

תפס המשמש הזקן בציצית ראשו ופתח כנגדם: ישראל קדושים, מה קרה לכם? מאימתי התחלתם דואגים לגוף? מאימתי? בזמננו היינו אנוסים להחזיק את הנשמה בתוך הגוף בחבלים ובמסמרות של ברזל שלא תיפרד מתוך הגוף, מתוך כסופין לגאולה וצמאון לחיי עולמים. במאמצים רבים החזקנו אותה, את הנשמה בגוף. ועכשו... מבקשים על הגוף כאילו היה באמת דבר שכדאי לדבר עליו ולהתפלל לו. יהודים! מה קרה?

פערו היהודים פיהם למשמע דבריו של המשמש הזקן. מה שייך, הנפש רוצה לצאת. לא זכרו כל עיקר את מעשה עצירת נשמות, שלא יצאו, ודברי המשמש נראו להם מוזרים ומשונים. לא כך אמרו חכמים, בעל כרחך אתה חי? טבע הוא, שהטביע הקב"ה בכל בריותיו שירצו לחיות ולהחזיק מעמד בקיום הגוף כל זמן שהנשמה בקרבם. הזכיר להם המשמש המעשה בשעון.

נוהג היה הרבי הזקן ז"ל להחזיק את השעון בידו בשעת אמירת "כתר". והיה הרבי אומר, שבמעשה זה הוא מעכב את הנשמה שלא תצא מן הגוף. אף הוא היה מסתכל בשעונו כל זמן אמירת "כתר".

כן, כן, ודאי שזוכרים אנו – נענו היהודים בראשיהם.

היו אומרים – המשיך המשמש – שמתוך שנסתכל בחפץ של העולם הזה קשר את הנפש לעולם הזה. אפשר שזה נכון. אבל אל זה היה העיקר. טעמו של הרבי היה, לאמתו של דבר, אחר לגמרי.

למעשה היתה הנפש שלו רוצה להפרד מן הגוף. מה לה "לחלק אלו-ה ממעל אצל הגוף? מה צורך יש לה בו? ורק ע"י התאמצות ובכבלי ברזל ממש היו מחזיקים אותה. אולם כשהגיע זמן "כתר" והרבי ראה את הרקיעים, כלם, אופנים וחיות הקודש מעלים את הכתר למעלה לפני כסא הכבוד, נתעוררו בנפשו געגועים עזים וחתרה נשמתו להתפרץ כדי להצטרף אל מחזיקי "הכתר", לסייע בידם להעלותו יחד עם המלאכים והאופנים והחיות. אולם נשמתו היתה נמשכת כבמטיל-עופרת למטה. כיצד תעוף ותעלה והגוף כריחיים על צווארה? כיוון שכך, גמרה אומר לעזוב לגמרי את הגוף ולצאת. אך מן השמים רמזו לו ופקדו על הרבי לשמור גופו, הואיל ועדיין לא הגיעה שעתו של "הכתר" ולא שעתה של ההכתרה כביכול. נכנע הרבי לפקודה ומאותו הזמן ואילך היה נוהג להחזיק בשעות אמירת "כתר" שעונו בידו, מצפה לזמן המקווה, לעת מועד כי יבוא, לרגע המיועד. אך השעון היה נשאר עומד ולא התקדם כלל.

המשמש כאילו גמר את ספור הדברים ונפנה לחזור למקומו. והנה העיף מבט על השומעים וראה אותם עומדים משתוממים. כשפיהם פעור מתמהון. הוא נוכח לדעת שלא הבינו דבריו כהלכה. המשיך, איפוא, ואמר: רבותי, רואה אני בכם שטרם עמדתם על טעמו של דבר. ובכן, דעו לכם שבשעתכם השעון התקדם. ועכשיו כבר הגיע זמן ה"כתר". שרפים, אופנים וחיות הקודש ונשמות קדושות אצים רצים טסים מכל העברים לקראת אתחלתא דגאולה וממלאים חללו של רקיע כשהם נושאים בידם את הכתר ל"הכתרה" כביכול. מה פלא, אפוא, אם הנפש יוצאת מאליה? – מהו הכח שיוכל לעצור בה, כשהיא נכספת לבית אביה? – אשריכם שזכיתם והגעתם לכך. מלך ביפיו תחזינה עיניכם.

בחג העצמאות נוהג הממונה, לזכרון "קרבנות ההכתרה" שנשמותיהם עלו והצטרפו להעלאת כתרו של הקב"ה בעולם – לשים כתר על קברו של דוד המלך. ובכל שנה מוסיפים כתר אחד לאגרטל הכתרים.