מעשה בשינוי הניגון
מעשה בר' תנחום שהיה עובר לפני התיבה בהר ציון כש'ץ בתפילת מוסף ביום טוב ראשון של ראש השנה. כיון שהגיע לברכת האבות (ברכה ראשונה של שמונה עשרה) אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא בניגון של שמחה וחדוה יתרה, שנשמע כקדמא ואזלא, שלא כניגון המסורתי, שהוא כידוע, כעין דרגא תביר בצער ואנחה.
התחילו הצבור מכים בידיהם ובאצבע צרדה, ומזמרים ניגונו של יום, כדי להחזירו אל הנגון הראוי, ולרמוז לש'ץ שטעות בידו, שהשתבש לו הניגון של ימים נוראים בניגון של חדוה.
ר' תנחום הש'ץ לא השגיח בהם ועמד על דעתו. נעשו פניהם של מתפללים צהובים לר' תנחום וטינה בלבם: כיון שעבר לפני התיבה ואחוריו כלפי הציבור ואין מפסיקים באמצע התקיעות, הריהו כנוהג שררה בצבור ועושה בתפילה כאדם העושה בתוך שלו.
המתין לו הצבור עד שיסיים תפילתו, משסיים קפצו עליו רתחנים שבהם, וביקשו לקרעו כדג. אמר להם הממונה, אין זו המידה הנכונה. ר' תנחום ש'ץ ותיק, זקן ורגיל הוא, מכיוון ששינה, סימן שנימוקו עמו.
הממונה שיכך כעסם, ופנה לר' תנחום: מובטחני ר' תנחום שנימוקך עמך, ועכשיו שהציבור מתרעם עליך מן הדין שתפרט נימוקך, לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל.
פתח ר' תנחום ואמר: באמת אמרו, שליח ציבור שטעה סימן רע לשולחיו, אך במה דברים אמורים ? בדברים שבתפילה, בסדר הברכות, בנוסח הברכות, שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, נמצא ש'ץ מוציא שם שמים לבטלה ברבים.
אבל בניגונן של ברכות כל מה שעשה ש'ץ עשוי, ואין אחר מעשה ש'ץ ולא כלום. לפיכך איני חייב לרתחנים ולא כלום, ולמי אני חייב ?
למיושבי הדעת. אלו שיודעים שמנהג ישראל תורה היא, וראו ששיניתי ממטבע שטבעו קדמונים בנגון של ברכות האבות ושתקו, להם אני חייב, וראויים הם שיידעו טעמו של דבר. וטעמו של דבר מהו ?
עד שאתם מקשים עלי על שום מה אמרתי הא-ל הגדול והנורא בניגון של שמחה, תקשו על קדמונינו שקבעו ברכות האבות לומר בניגון של עצבות.
משל למה הדבר דומה ?
לאוהבו של מלך שנכנס אצל מלך והתחיל פורט לפניו שבחיו ובתוך שהוא מקלס היה בוכה. היתכן ששבחו של מלך הוא זה ? אומר קילוסו של מלך, ומצטער ?
ומפני מה קבעו קדמונים נגון של דכדוך לקילוסיו של מקום, וכבר פשט המנהג והתקבל בכל תפוצות ישראל ? מפני שסמכו על אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה.
שכן שנינו ביומא (ס'ט ע'ב ) אמר רבי יהושע בן לוי, למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה ? שהחזירו עטרה ליושנה.
בא משה, ואמר הא-ל הגדול הגיבור, והנורא.
בא ירמיה ואמר, עכו'ם מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו ? ולא אמר נורא.
בא דניאל ואמר נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו ? ולא אמר גבור.
באו הם אנשי כנסת הגדולה ואמרו אדרבא זו היא גבורתו, שכובש את יצרו ונותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ?
לפיכך חזרו והתקינו קילוסיו של הקב"ה במטבע שטבע משה רבינו ע'ה.
ברם, זכר לשאלותיהם המרות של ירמיה הנביא ודניאל איש חמודות - כלום קוטלי קנים באגם היו הללו ?
שאלות שחזרו ונשנו בכל דור, לכן תיקנו קדמונים שיהיו קילוסים אלו נאמרים בניגון של דכדוך.
הנח להם. אבל א נו שזכינו וראינו גבורותיו של הקב"ה בעיצומן, והחזיר לידינו חלק מנחלת אבות וכאן שוב אין נכרים משתעבדים בנו, דין הוא שנשלים מלאכתם של אנשי כנסת הגדולה עד גמירא, ונאמר שבחיו של מקום במטבע שטבע משה רבינו ע'ה מתוך רינה ושמחה.
וכך אמר דוד המלך, "רומה ה' בעזך נשירה ונזמרה גבורתך". משמע בשעה שישראל רואים גבורתו של הקב"ה, שמביא כלייה ואבדון על שונאיהם, מצוה עליהם לזמר גבורתו.
אמר לו הממונה לר' תנחום הש'ץ: אשרי הציבור ששלוחיו כמותך. שבשעה שהם עומדים לפני המקום . ומעלים לפניו יתברך תפילתם של שולחיהם, אין לבם פנוי לדברי הבאי ולסלסולי ניגון בעלמא, מהם ניגון סרק ומהם ניגון שוטה, כמבואר בכתבי הרב בעל התניא, אלא נותנים לבם לטעמו של דבר, שלא תהא תפילתם קבע ולא מצות אנשים מלומדה.
מעתה, ר' תנחום, השמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך. הנח להא-ל הגדול הגבור, שאתה אומר בניגון של חדוה, הואיל ואין עכו"ם משעבדים עוד בבניו של מקום במקום זה, אף על-פי שבמקומות אחרים עדיין שיעבוד מלכויות ואפילו קושי השעבוד בתקפו.
אבל נורא, עדיין שאלתו של ירמיה במקומה עומדת. והרי עיניך הרואות מכאן בהר ציון שנכרים מקרקרים בהיכלו.
ואם החזירו אנשי הכנסת הגדולה עטרה ליושנה והתקינו שיהיו אומרים הנורא כמו שאמר משה, עדיין הדין עם קדמוננו, שזכר לשאלתו של ירמיה הנביא אומרים "הנורא" בניגון של דכדוך. ויהי רצון שנזכה לראות בקרוב בימינו, תירוץ גדול לקושייתו. וכשנזכה, נושיב בית דין, וברי לי שיפסוק הלכה כר' תנחום. בינתיים, אין כוח בידינו לעבור על מנהגי ישראל ולשנותם.
ר' תנחום, שמהענווים היה, הודה ולא התבייש לומר טעיתי. למחר, ביום טוב שני של ראש השנה, עבר ר' תנחום לפני התיבה ואמר הא-ל הגדול הגבור והנורא בנגון של מסורה, בדרגת תביר, אי ! אי... ! אי !