מנורת העולם עומדת בירושלים

רבי סימון אמר ה' פעמים כתיב כאן בפרשת בראשית "אור" כנגד חמישה חומשי תורה (ב"ר ג, ה) ד' ברא את העולם בשבעה ימים, בשבעה כוכבי לכת ושבע מידות ושבע ספירות האחרונות שנקראות בשם ספירות הבניין, ושבע האותיות הכפולות של בגד" כפרת.

ד' ברא את העולם בכ"ב אותיות התורה, שיש בהן מ"ט קווים כמו החוליות שבמנורה, ומ"ט הטעמים שבתורה (ב"ר ג, ה) ואורו התפשט כשלמה על כנפות הארץ.

העולם נברא בירושלים על אבן השתייה בהר המוריה, מקום קודש הקודשים ששם הופיע לראשונה אור העולם, כפי שנאמר "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע". ירושלים הועלתה כפנס אור בצורת מנורת ד' עם שבעה נרות המתבטאים בשבע האותיות שבשמה – ירושלים. אורו של העולם בוקע ויוצא מירושלים, כפי שנאמר, "כי אור לו בציון", וממנה מתפשטת האורה במ"ט קווי אור על פני כל העולם.

יש אומרים שירושלים מתנוססת על שבעה הרים, וכל אחד מן ההרים מהווה קנה לאחד משבעת הנרות. וירושלים כולה הינה נרות אור – הכל מאיר מתוכה מאורו של ד', כפי שקרא אברהם: "ד' יראה", "ובהר ד' יראה". ממנה יצאה התורה בחמשת אורותיה ובמ"ט קווי האותיות ומ"ט הטעמים של שערי חכמתה. בה בחגווי הסלע עמדה בנגלה מנורת העולם המאירה לכל העולם באור ד' ועדיין היא עומדת בנסתרים.

המנורה שנסתרה והאור שנגנז

האור של בראשית שהבהיק מטליתו של אלוקים והאיר את הכל קיים במציאות ואינו קיים בה בעת ובעונה אחת. בחושים הטבעיים אין רואים אותו אבל במסרים הוא ממשיך להאיר כאור בלתי נראה, המתגלה במצבים מיוחדים ובצורות נסתרות. אבן השתייה של ירושלים, עליה זרח האור הראשון, הייתה מעין מנורת אור. אבל אבן השתייה נעלמה ואיננה. היא מצויה במסתרים, וגם האור גנוז במסתרים.

האור של ימי בראשית היה אור בהיר, שלם ואין-סופי, כאור של ד' וכאורה של התורה שעל-ידה נברא, ואפשר היה להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו להבחין בעבר, בהווה ובעתיד – להעמיק בכל נבכי הנפש ובכל הנסתרות. אור הבריאה התפשט בעולם מתוך אבן השתייה שבירושלים, בשבעה מעגלי אור שלכוכבי לכת ובחמשת האורות של התורה.

ד' ברא את האדם כיצור קטן, ומסר בידו את האש של המנורה להיטיבה ולהדליקה יום-יום, בוקר וערב, כשותף למעשה בריאה וככהן לאל עליון.

וירא אלוקים את העולם כי טוב. טוב מאוד. הכול היה מתוקן לטוב והכול האיר באור בהיר ומלא. גן עדן בעולם. אולם גן העדן לא האריך ימים. האדם חטא ולאחר שחטא גורש, והעולם השתנה לרע ונהפך לשדה קוצים וגיא צלמוות.

בראשית היה הכול טוב ובהיר. ד' שכן בעולמו ואורו מלא את כל היקום, והכול היה גלוי ונראה וחי באורו הגדול של הבורא שהאיר את העולם כולו באמצעות תורתו – מאבן השתייה בירושלים, מקום הבריאה.

ד' התהלך בגן עם אדם הראשון, האדם ראה את הבורא וידע את כל סודות העולם. האדם נברא בצלם אלוקים וניתנו לו כל הכלים לראות את כל הנגלה והנברא. הכול היה גלוי ונראה.

ליקוי המאורות

אולם האדם שהאלוקים בחר בו כשותף למעשה בראשית, נברא עם שני לבבות ועם שני יצרים, הבורא העניק לו בחירה חופשית. כי כך עלה ברצונו ליצור אדם שלם המסוגל לבחור בטוב. אילו היה האדם בוחר בדרך הטובה והולך לפי עצת היצר הטוב היה העולם כולו שרוי בטוב. אלא שלא כך היה, האדם חטא. מייד כשנברא סטה האדם מן הדרך הנכונה.

הוא נכנע לעצת היצר הרע, והתפתה לנחש, חמד בחמדת בשרים ובאכילה – והכל בעולם נפגם. מוסדות העולם התערערו, האור הבהיר, אור החיים אורו של אלוקים, הסתלק ונעלם. בגלל חטאו ורשעתו של האדם – גנז אלוקים את האור של בראשית, ויחד עם אורו העפיל למרומים, רקיע אחר רקיע, עד שהעביר את כבודו וגילויו לרקיע השביעי, למסתרים. ד' יושב בסתר עליון, אל מסתתר מעיני כל חי ושוכן מרום. אורו של אלוקים, האור האלוקי, האין-סופי, אור החיים – הסתלק אף הוא מן העולם הגלוי ועלה אף הוא למעלה.

המוות ירד לעולם, החושך כבש אותו אפילה סובבה אותו את האדם. הכל מעתה נעלם ומסתורי גנוז ושרוי באפלה. "כיון שנסתכל הקב"ה ברשעים (שעתידים לבוא) וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו" והעולם הפך לגיא צלמות.

במקום האור האלוקי הבהיר והשופע ירד לעולם אור אחר מותאם לאדם החוטא שבחר ברע, אור גשמי, חומרי – האש שהאדם מעלה בעצמו האור של שני המאורות השמש והירח – שגם הם נתמעטו מאוד ומאירים רק בחלקם בחלק המ"ט שלהם. האור עכשיו זמני, חולף וחלש, גשמי ומצומצם, קשור לגוף, לעיניים, ללב ולמוח, משום האור הגדול שנגנז נהפך העולם לגיא צלמוות. שחשכת המוות שולטת בו, ולנעלם גדול. עולם שאיבד את ה- "וו" שבשמו אות המסמלת את אור החיים, כפי שכתוב בתורה: "עלם". עולם של צללים, שלבושם הרוחני והאלוקי שרוי בנסתרים, ואינו נראה. הנשמה, שהיא מקור החיות ועצם החיות – נהפכה לרזים. כל המציאות נתעטפה בצעיף ושיוותה לעצמה אופי מצומצם ומוגבל. שהעיקר מכוסה ונסתר מעין רז. נוצר בעולם פער גדול נוצרה תחושה של ניגודיות וסתירה בין שני קטבים שכאילו סותרים האחד את השני.

העולם התפצל לאור ולחושך, לנגלה ולנסתר, לאור ולצל, חיים ומוות.

לפי חלוקה זאת נעשה העיקר לנסתר – האלוקים נסתר, השגחתו נסתרת, ורצונו נסתר. "אל מסתתר בחביון עוזר". לעומת זאת הנגלה-תפל, וחסר משמעות, הבל הבלים.

גם האור נחלק לשניים – האור האמיתי והנכון אורו של אלוקים – האור הנסתר ולעומתו האור הגלוי, הנראה, שאינו אלא צל, שהוא השונה לגמרי, ואינו אלא פועל יוצא של עין האדם, דרכו ובחירתו, ויותר מכך של קוצר-ראייתו בעיניים ובלב. הפער בין השנים, גדול עד מאוד.

באורה של האמת – במסתרים האלוקים הוא בורא העולם ומנהיגו, האב הבורא והדיין. באור הגלוי של המציאות – זדים ורשעים שולטים בעולם, והוא שרוי בהסתר פנים.

באורה של האמת, במסתרים – התורה היא יסוד העולם. הכל נברא באור התורה ומתקיים בזכותה.

בנגלה – התורה נרמסת ונשרפת, ומפירי תורה שולטים בכל.

באורה של האמת, בירושלים על הר הבית מאירה מנורת העולם.

באורה של המציאות – אי-אפשר לו לאדם שומר תורה לעלות להר הבית, לחזות בנועם ד'.

באורה של הנכון והאמת, במסתרים – הסטרא קדישא למעלה והסטרא אחרא למטה, אינה אלא אמצעי לעלות לסטרא קדישא, למעלה, באורה של המציאות הנגלית נהפכה הקערה על פיה:

הסטרא אחרא עלתה למעלה – והיא נראית בכל טומאתה ורשעתה.

באורו של אלוקים, טוב לו לאדם, הוא רואה את הכל ומבין את הכל והולך נכונה. אבל בלי אורו של הבורא חושך לו לאדם והוא מרגיש מיותר ומבודד.