השטן בהר-ציון

אחד מימי הכיפורים בהר ציון חרות בזכרונם של רבים מבאי ההר עד עצם היום הזה בעקבות מעשה שהיה.

היה זה יום-כיפורים של השראת קדושה יתירה על המתפללים , אשר עמדו במרומי מצפה הבית, עטופי טליתות וקיטלים, ועיניהם העורגות צפו אל הר-הבית והתפללו בדבקות עצומה. לבות המתפללים הלמו ופעמו בתוך הגוף מרוב כיסופים, כאילו ביקשו לצאת החוצה ולעוף אל הר-הבית, למקום העבודה , ולהשקיף על עבודת-הקודש.

ואכן המתפללים היו נתונים תחת הרושם, כאילו הם משתתפים וחוזים בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש, וכשנפלו אפיים ארצה ב"כורעים", נדמה היה להם שהם כורעים ומשתחווים בתוך העזרה בשומעם את השם הגדול והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול. וההתלהבות גברה מרגע לרגע. להט הקדושה ניכר בעיניהם. גם הממונה על ההר היה שרוי כל היום בהתרגשות ורוממות נפש רבה. מפעם לפעם היה מעיף מבט על פני המתפללים הסובבים אותו, ונדמה היה לו שהוא רואה מלאכים האומרים שירה לפני יוצרם, וכל ההר נראה בעיניו כאילו התנשא ומרחף באוויר.

בשעת ההפסקה שבין מנחה לנעילה ירד הממונה לטייל בשבילי ההר בינות העצים ושיחי הפרחים, ואף זקני ההר הצטרפו אליו, כשהם עטופים בטליתותיהם וקיטליהם. והיו נהנים מזיו העולם הנאה. כשלבותיהם התמלאו בהדרת זיוו של היום הקדוש.

ההר, יום הכפורים, והזקנים, התלכדו לחטיבה אחת , חטיבה שכולה קודש. אותה שעה התלהב הממונה וקרא:

"חזה ציון קרית מועדנו... ציון הר קדשי..."

גם תפילת הנעילה עברה בהשראה עילאית. התפילה נערכה בחדר המערה ליד מצבת דוד המלך, והיא היתה כשירת עליונים, בבחינת השתפכות הנפש ממש. הכל הרגישו בחוש כיצד

הנפש מתמוגגת וכלה, מרוב קדושה והתרוממות. לממונה היה נדמה כאילו דוד המלך בכבודו ובעצמו עומד מעל לכל המתפללים, ומנגן לפניהם בכלי המקדש המרקידים את הנפשות, אשר כאילו חרגו מתוך הגוף והתלכדו במעגל ריקוד לקול צלילי השירה:

"פתח לנו שער בעת נעילת שער... היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך"...

המילים פרטו על נימי הלב ושילהבו את הרגשות :

היום יפנה, ומי יודע אם עוד פעם יזכו לתפילה כזאת, תפילה ראשונה במצפה הבית וקבר דוד המלך.

עד כאן התנהל הכל כשורה, אולם בסיומו של היום אירע דבר מוזר אשר הסעיר את כל המתפללים. כשעמד התוקע לתקוע בשופר השופר לא הוציא שום קול מתוכו, כאילו נסתם לחלוטין. הממונה החוויר והסתכל סביבו משתאה, כמבקש לראות מה פשר הדבר. והנה נפל מבטו על איש אלמוני, שישב כל היום בפינה, כשהוא קם ומתכונן ללכת וחיוך סמוי נסוך

על שפתיו. נבהל הממונה ופניו החווירו, בו ברגע תקע התוקע ודומה היתה התקיעה לחיוכו הלגלגני של אותו אלמוני, שכבר הסתלק בינתיים.

באותו רגע התמוטט הממונה תחתיו וכמעט שהתעלף, "השטן היה בתוכנו" . מלמל והתאמץ להתאושש, קהל המתפללים סבור היה שהממונה התמוטט מחמת חולשת התענית ועייפותו עקב התפילה והדרשות שהשמיע במשך היום, ולא התייחסו ברצינות לאותן מלים שמלמל על השטן. הכל חשבו שמלים אלו באו כהערה על עיכוב התקיעה.

אולם, לא כן היה הדבר !

בנפש נסערה גמר הממונה את תפילת ערבית של מוצאי יום-הכיפורים והכל ראו וחשו

שדבר מה רציני מעיק על לבו. לאחר קידוש הלבנה, עוד בטרם ניגשו לסעוד לבם לאחר הצום, גילה הממונה למקורביו את פשר התעלפותו והמועקה הרובצת על לבו ואמר להם, כי לפי כל הסימנים שנמסרו לנו בקבלה הכיר באותו אלמוני, אשר בשעת התקיעות העלה חיוך לגלגני על שפתיו ונחפז ללכת, את השטן בכבודו ובעצמו. הוא מיהר אז ללכת ולקטרג.

"אם השטן מחייך וממהר" הטעים הממונה "הרי זה סימן לרעה".

מקורביו ניסו לעודדו ולסתור את השערתו: אין בכוחו של השטן לקטרג ביום הכיפורים. ובכלל, מה לשטן ולהר ציון ?

ומה יש לו בעצם לקטרג בהר ציון , מקום מקודש שהיום הקדוש נערך בו בקדושה וטהרה ובהתרוממות הנפש ?

אך כל הדברים הללו לא הניחו את דעתו של הממונה, אדרבה, לדעתו כל הקדוש יותר, רגיש יותר לפגמים ומרעין בישין. וחרדת נפשו הלכה וגברה, עד כי נפלו פניו ועצבות גדולה ירדה עליו.

תמהו מקורביו ושאלו:

"נבצר מאיתנו להבין מה הדאגה הזאת ? מה ההגיון שבדבר, שדווקא משום הקדושה היתירה יש מקום לקטרוגו של שטן ?"

אז שח להם הממונה את המעשה על השטן:

בשעה שהטילו על השטן את המשימה להשטִין, סירב לקבל את התפקיד, שהרי אף השטן הוא מלאך ככל מלאך אחר, קרוב הוא לאלוקים, ורואה ומכיר בו את מלכו של עולם, ולמה אפוא יקבל עליו משימה זו להסית ולהדיח ואחר-כך להשטין ולקטרג.

אולם לבסוף כפו עליו את המשימה, שידלוהו והסבירו לו שהדבר הוא באמת לטובת ה"עבודה", שתהיה מתוך בחירה ומאבק עם היצר. ולא עוד אלא שכך הוא רצונו של מקום שיקבל עליו משימה זו, להמית בני אדם שיחטאו וימרדו בו.

השטן נכנע וקיבל עליו את המשימה, אולם ביקש לשחררו מתפקידו זה לפחות יום אחד בשנה, הוא יום-הכיפורים.

ביום זה טען השטן, הן לא יביא כל תועלת בעבודתי. וחוץ מזה, הן ביום- הכיפורים רוצה הוא ככל מלאך אחר לעבוד את מלכו ובוראו ולהתפלל לפניו.

הסכימו בשמיים לבקשתו ושיחררוהו מתפקידו ביום הכיפורים. דבר זה מרומז בשם: "השטן" בגימטריא שלוש מאות שישים וארבע, כנגד הימים שבהם הוא משטין, להוציא את היום האחד הוא יום הכיפורים, שבו אין לו רשות להשטין ולקטרג.

שמח השטן על הדבר. ואכן כך היה, בשנים הראשונות היה יום הכיפורים נקי וטהור מכל טומאה ושיטנה, ואף הוא, השטן בעצמו, היה הופך אותו יום למלאך אלוקים ללא כל מעשי

שטן. "הס קטיגור". ולא עוד אלא שגופו היה בא לבית-המדרש ומשתתף בתפילה ובעבודה ככל ירא ושלם.

ואולם, ההרגל נעשה לטבע. במרוצת השנים הסתגל השטן לתפקידו, שאותו מילא תמיד במסירות ובנאמנות, והתחיל לאהוב אותו, בבחינת "אהבתי את אדוני" שהעבד מתאהב באדונו. כך נמשך יותר ויותר אחרי פעולות ההסתה והשיטנה, והשיגרה עשתה את שלה , עד שאפילו ביום הכפורים התחיל להשטין, אם כי שלא כמצווה ועושה...

הממונה הפסיק לרגע ואחר המשיך:

אנו מתפללים:

"ותגער בשטן לבל ישטיננו".

תפילה זו מה פירושה ? והרי זו משימתו של השטן - להשטין, ומה מקום יש אפוא לגעור בו על שהוא ממלא את המוטל עליו ?

אלא מכיון שביום הקדוש הוא מקטרג שלא בתפקיד יש מקום לגעור במקטרג.

ברם, שטן זה ערמומי הוא. יודע הוא שאסור עליו לקטרג ביום זה, ועל כן איננו מקטרג במישרין אלא בעקיפין, בצורה הפוכה, כביכול בדרך רצויה, בדברי שבח ותהילה, בעוד

חיוך שטני מרחף בין שפתיו, הוא החיוך שראיתי היום על שפתי האלמוני הזר.

והתחכמותו של השטן כיצד ? כל יום הוא רושם את עוונותיהם של בני האדם ומעלה אותם השמימה. ואילו ביום הכיפורים הוא רושם דווקא את מצוותיהם של ישראל, מעלה אותן השמימה ומונה בשבחם של ישראל ומספר בצדקתם, כשהוא מעיר בחיוך עוקצני:

"היום היו כולם טובים, כולם ברורים, כולם עושים באימה וביראה רצון קונם".

הוא מדגיש בהדגשה יתירה רבת משמעות את המלה "היום", להטעים כי רק היום הם עושים את הישר והטוב, מה שאין כן בימים אחרים. ולא עוד אלא שנטף ארס של קטרוג מהול במילה זו: אם היום יכולים להיות מה שהיו, למה אינם כך בשאר ימות השנה ? ונמצא כי הקטרוג בתוך סנגוריה הוא רע ומסוכן יותר מהקטרוג הבא לגופו...

ומשום כך - המשיך הממונה - כה גדולה המועקה בלבי.

השטן היה בתוכנו, וראה הכל, ועתה יעלה את כל מעשינו והגיוני לבנו לפני הקדוש ברוך הוא, כמנחת קודש וכעולת רצון, אולם החיוך השטני ירחף על שפתיו. אה, היה זה יום קדוש, יום נשגב וטהור, אבל רק יום זה בלבד... ואידך זיל גמור...

כשסיים הממונה את דבריו נענה זקן אחד ואמר לו:

"רצוני למלא אחר דבריך במעשה מעין זה שהיה בבית המגיד הגדול ועמדו המגיד ותלמידיו והתערבו בדבר וחזרו בקול על התפילה: הס קטיגור וקח סנגור מקומו... שהרי בעצם מה פירוש הדבר, לקחת סניגור במקום הקטיגור, וכי יש לנו פה עסק עם ממלאי מקום, עם חלופי גברי ? אלא פשוטם של דברים כך הוא, שלא להטות אוזן לדברי הקטרוג הנשמעים בלשון הס (ללא מלל) ולקבל את דברי הסנגוריה - במקומם".

כיון ששמע הממונה דברים אלו אורו עיניו מהנאה ונחה עליו דעתו, מיד התלכדו כל הנוכחים יחד בשירה:

"הס קטיגור וקח סניגור מקומו!..."