הפסוק שלא נקרא

מעשה זה שמעתיו מפי זקני חסידים, שספרוהו בחשאי, כממתיקים סוד. קלטתיו למקוטעין, בנוסחאות שונות, כך שצירופם אינו מוטל בוודאות גמורה, אך מכל מקום יש בו כדי לשקף גישה מסוימת.

בעת שתכפו הגזירות על יהודי פולין, בימים שלאחרי גזירות ת"ח ות"ט, רווחה האמונה שהיא בבחינת "קדרינתא דצפרא" (בלשון ה"זוהר" – גל החשכה שלפני עלות השחר). משראו שהפורענויות מתמשכות ואין קץ לימי הרעה, באו צדיקי הדור לכלל דעה שיש לנקוט בפעולות כדי לדחוק את הקץ ולהחיש את הגאולה.

פתח בזה המגיד הקדוש, שגמר אומר להביא את הגאולה על ידי גזירת צדיק, בהסתמכו על מאמר חז"ל: "ותגזר אומר ויקם לך- צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". בכוח הורמנא זו שניתנה לו בתור צדיק הדור, ביקש להביא את הגואל.

כיון שנודע הדבר בשמים ירדו מיד שליחי-מעלה ושאלו אצל ה"חברה קדישא" אם אכן המגיד הקדוש, צדיק הדור הוא. אך הללו שתקו ולא היה מענה בפיהם חזרו על שאלתם פעמיים ושלוש, והללו בשתיקתן עומדים, משל נדבקה לשונם לחיכם, אמרו: וכי אפשר שהללו אינם מכירים בצדיק זה. והלא "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". אלא סימן בכך שאינם מסכימים לדרך זו, ואין דעתם כדעתו. מששמע המגיד על כך אמר: "ואל תהא דן יחידי" כתוב, וביטל את רצונו.

המגיד היה יחיד בדרכו, אבל לא יחיד בדעתו, הרבה צדיקים סברו כמותו, שיש להחיש את הגאולה, ואם לא איכשר דרא – חייבים להכשירו, וקודם לכל על ידי תשובה, הם הסתמכו על מאמר חז"ל: גדולה תשובה שמביאה את הגאולה שנאמר "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". היו מעוררים את עצמם ואת תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם למעשי תשובה גדולים, תשובת רבים ושלמים, הגוררת אחריה תשובת הכלל ובסופה: "היום – אם בקולו תשמעו..."

שיטה אחרת ומיוחדת בנידון זה הייתה נקוטה בידי הסבא – קדישא משפולה. הוא גרס את דרך ההתדיינות עמו כביכול והשתדל להוכיח לו כי עליו למהר ולהביא את הגאולה, בין שישראל עושים תשובה ובין שלא עושים תשובה, בין שהדור כולו זכאי ובין שהוא כולו חייב. והיה סבא קדישא אוסף את כל הפסוקים שבתורה, נביאים וכתובים, ומאמרי חז"ל, ומעלה אותם כלפי מרום, כדי להוכיח שחייב הוא כביכול לגאול את ישראל כמות שהם, על חטאיהם ופשעיהם.

מדי שבת בשבת היה הסבא משפולה עולה לתורה, וכנהוג בחצרות האדמור'ים נתכבד בשישי. רק בשבת אחת, שבת פרשת וארא, היה עולה לחמישי. דבר זה היה קשור עם התעסקותו בעניין הגאולה. שפעם אחת, בשבת פרשת וארא, נקרא לעלות ב"עליית הכבוד" בשישי, ועלה וברך את ברכת התורה ופתח בעל הקורא בקריאה. ובעוד הגבאי עומד עליו ומחווה לו ב"יד של כסף" על גבי הספר. משאך נקרא הפסוק הראשון: ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה", תפס הסבא את ה"יד", עיכב את הקריאה וקרא:

"נו, נו, רבונו של עולם, הלא כבר אחרי המחר!" כל הקהל זקפו עינים בתמהון אל הבימה. איש לא הבין מה נתרחש. הסתכלו הכל זה בזה בתמיהה למה התכוונן הרבי? מה רצונו? כאשר אך נסתיימה התפילה הקיפוהו תלמידיו ושאלוהו לפשר הדברים ועמד הרבי כדרכו והסביר להם בניחותא: "פסוק זה כשדורשים אותו לגופו ולעצמו הריהו מוסב על מעשה הגאולה, ויש בו משום ראיה מפורשת כביכול, להבטחתו של הקב'ה, המחייבת אותו לגאול את ישראל כמו שהם. ושמתי פדת – פדת חסרה ו', ללמדך שהפדות תבוא אפילו כשהיא חסרה, היינו חסרה בתשובה בין עמי ובין עמך – בין שישראל הם בבחינת עמ"י, ובין שהם בבחינת "עמך" כמו שנאמר: רד כי שחת עמך...למחר צריך להיות האות הזה, ובכן שאלתי את הקב'ה, היכן הפדות והיכן המחר? שמא תאמרו יש מחר לאחר זמן, הריני מחזיר את הפסוק לפשוטו ושואל: כלום גם לבני פרעה היתה הכוונה ב'למחר' לאחרי זמן? אלא אין מקרא יוצא מידי פשוטו והנה כמה וכמה "מחרים" כבר יצאו ועברו עלינו ועדיין לא נושענו. נו, נו!"

כדרכם של תנאים ואמוראים, שהיו מעידים על עצמם כי בהגיעם לפסוק פלוני היו מתעכבים עליו ובוכים, כך גם הסבא קדישא היה עומד כל ימיו על פסוק זה, ואף לשנה האחרת, כשנקרא לעלות לשישי בפרשה זו הוא קם לעלות, נתקף פתאום חולשה בכל גופו ופניו נתכרכמו, במשך שעה קלה ראו הכל כיצד הסבא קדישא נאבק עם עצמו,עד שלבסוף חזר וצנח על כיסאו ולא עלה.

"מסופקני", אמר, "אם רשאי אני להיות שליח לקריאה בדבר הנעלם מבינתי – למה אין "הוא" מקיים את הנאמר בפסוק ומעכב את הגאולה. ואם תמצי לומר שעדיין אין הדור כולו חייב, מה איכפת לו להקב'ה? אם ישראל עדיין מקיימים כמה וכמה מצוות – לא סגי בכך?"

ומספרים חסידים, שפעם אחת קרא אליו את הגבאים ובעלי הקריאה והתייעץ אתם, אם אפשר להעביר אותו הפסוק "ושמתי פדות", המתחיל בשישי, אל סוף חמישי, עד אשר ימלא כביכול את הבטחתו, כי אז יוכלו בלב שקט לקראו בנשימה אחת עם הפסוק שלאחריו: "ויעש ה' כן".

לבסוף, לאחרי דין ודברים ועקב מעשה שהיה, חזר בו הסבא קדישא מהצעתו והחליט להעביר את עצמו משישי לחמישי.