העקדה

העקדה בהשקפת הרבי מפיאסצנה הי"ד: מה היתה השקפתם של גדולי ישראל על תהליך ואירועי השואה? לצערנו לא נשארו לנו הרבה בכתובים, שכן ברוב המקרים אבדו הגיגיהם יחד עם כותביהם ע"י הרוצחים הגרמנים ימ"ש. נשאר לנו לפליטה רק ספר אחד, שהוא כולו רצוף רעיונות ודברי הגות, הוא ספרו של הרבי הקדוש מפיאסצנה הי"ד, "אש קודש", ממנו ניתן לעמוד על השקפתם של רבני ישראל בכלל, ושל הרבי מפיאסצנה בפרט בנושא השואה. שואל-תוהה הרבי על התופעה הנוראה ואומר: "ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כל כך הרבה צעקות. בעשרת הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים: זו תורה וזו שכרה? ענתה בת-קול בשמים: אם אשמע קול אחד אהפוך את העולם למים, ועתה ילדים תמימים, מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מן מלאכים, ממלאים את כל חלל העולם בצעקות, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו, כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו. (אש קודש. ע' קפז).

השליחות

אולם בינתיים העולם לא התהפך, הוא המשיך להתקיים תחת מגפי הקלגסים הרשעים, ודם יהודי נשפך כמים וגופותיהם נשרפו במשרפות-האש, וכל העולם – גם "העולם הנאור" – שתק, וגם השמים שתקו. מצב חברתי שכזה מדכא את הנפש, מזעזע את האמונה, מעורר אימה ופחדים, והרבה אנשים מאבדים את צלם האלוקים ואת צלמם האנושי. מתנוונים גופנית ונפשית, וגדולה היא הסכנה לקיומו של העם.

רבני ישראל שהיו בגיטאות ובמחנות נזדעזעו אף הם מעוצמת השואה, ויש מהם שאף התריסו והתדיינו כלפי מעלה, באיום על עצם קיום ישראל, אבדן תורתו, ויחד עם זה נשארו נאמנים לאמונה היהודית פעלו רבות – בהתאם ליכולתם המוגבלת – לחיזוק האמונה בקרב המעונים והנידונים למוות, כדי לשמור על רוחם שיוכלו להחזיק מעמד כיהודים במידת האפשר. וכך אומר הרבי באחת מדרשותיו: "לכן עלינו ישראל, לאחוז בתורה ששם הקב"ה, וע"י הלימוד וקיום מצוותיה, נכנסים אליו יתברך. בכייתו וקולו כביכול, על צרותינו תתגלה וכל הרשעה כעשן תכלה. הן מאד קשה בשעת צרות גדולות ללמוד, וישנם אנשים מישראל שחלק מהמצוות לא כ"כ קל להם לקיימן, אבל ישראל מלומדים ביסורים מאז, ומכל מקום תמיד לא הרפו מתורה ומצוות. ובכלל לא נִתנה התורה על תנאי שבטוב לנו נקיימנה, וח"ו כשרע לנו נעזבנה ח"ו. תמיד ה' אלקינו, ותמיד את תורתו ומצוותיו נשמור" (אש קודש. ע' קסא).

בגיטאות ובמחנות לא התבלטה, ולא היתה יכולה להתבלט שום מנהיגות רוחנית. אולם בתוקף הנסיבות התרכזו רבים סביב הרבנים ובני-התורה האלמונים והבודדים. אם כי אנשי מופת אלה חיו במחנות ביסורי גוף ומכאובי נפש, הרי הם שימשו – בהתנהגותם ובדוגמתם האישית – לחבריהם לסבל, כקרן אור רוחנית, ומנעו מרבים מהם התדרדרות אלי-תהום. אותם מנהיגים רוחניים אלמונים במחנות שמרו על צלם אלקים וטוהר נפשם של חבריהם האסירים.

כן, בלי ספק שבכף הקלע של המחנות הועלו מחשבות ורעיונות נעלים ונשגבים אשר – לצערנו – נעלמו ביחד עם אומריהם ומעט מהם נשתמרו ע"י שרידי המחנות שהתרכזו סביבם. הרבנים והרמי"ם בגיטאות ובמחנות, אע"פ שלא יכלו לעזור לחבריהם הנדכאים, כשהם בעצמם מוכים ונרדפים כמו כולם, ולפעמים יותר מאחרים, מילאו שליחות גדולה: לחזק ולעודד את אחיהם המעונים באמונתם בצור ישראל ובנצח ישראל, ולשמור עליהם, במידה והדבר היה אפשרי שלא יתייאשו, שלא יתנוונו והעיקר, שלא יאבדו את צלם האלקים וישארו יהודים בנפשם, ויעזרו אחד לשני בעת צרה מתוך מסירות-נפש ונכונות להקרבה-עצמית.

בבכי זועק קרא הרבי המורד מראדזין הי"ד: "רבונו של עולם! אני אינני עומד כאן בודד, הרי שנינו עומדים כאן על המשמר! גם אתה, גם אתה כמוני חברי כאן! האדמו"רים והרבנים היו מודעים לשליחותם והשתדלו לשמש דוגמה-אישית לאחרים, ואף דיברו על לב האנשים והעלו לפניהם את הפרשיות הידועות בתולדות ישראל על מסירות-נפש וקידוש-השם ובעיקר, התרכזו סביב נושא העקדה, היות שראו במצבם מעין עקידת ישראל והעלו ממנה רעיונות מחשבות וסיפורים, כדי לעודד בהם את החלכאים ולחזקם. רוב הדברים שימשו את המטרה העיקרית - להחזיק מעמד. אולם יש ביניהם דברים סתמיים המבטאים את המצב הנפשי ואת התנאים המחרידים בהם אירעו הדברים, ואנשים אלה עסקו בדרכם בעבודת הבורא, הם ראו בכך מעין "עבודה" עבודת המקדש והקרבת הקרבנות. כפי שהתבטא הרב שלמה דוד הכהן:

"אנו הכהנים ואנו הקרבן וכל העולם מזבח – והכלי-זמרים שבמחנות התגלו לנו כלויים בשירתם" אוי-ואבוי לנו.

הדברים הנ"ל תואמים להפליא את מה שמספרים לנו חז"ל על עקידת יצחק: שירת העולם עלתה מן ההר, ומלאכי-השרת העלו את השירה – בשעת עקידת יצחק: "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים" (ילקוט המכירי, ח').

האיל של יצחק

קדושי השואה ראו עצמם בבחינת "אפרו של יצחק", ממש כמו יצחק שנעקד על גבי המזבח. במחנות-התופת התפתח רעיון דתי, שיהודי שאינו יכול לקיים את המצוה בתנאי המחנה הקשים והמסוכנים, הוא בעצמו ורמ"ח איבריו נהפכים למצוה. כגון: יהודי שלא ניתן לו לקיים את מצות התפילה, הוא נהפך לתפילה. ויהודי (יהודיה) שאינו יכול להדליק נרות-שבת – עצם המחשבה על הנרות, מאירה כמו נרות-שבת.

ומעשה שהיה במחנה-אושוויץ שלא היה להם שופר לתקוע, הצטערו "הקצטניקים הדתיים" על השופר שחסר להם. אמר להם ר' יחזקאל: מפני מה אתם מצטערים?

השיבו לו: הלא אין לנו שופר, קרן של איל, המזכיר את מעשה העקדה.

אמר להם ר' יחזקאל: אין לכם סיבה להצטער, במחנה נמצא יצחק בעצמו, וכל המחנה מלא מאפרו, אפר ממש, ואם כן למה לנו השופר של האיל? הסתכלו הנה האפר, הנה המזבחות! ואם יש צורך בשופר זה רק לשפר את מעשינו, הבה וניטיב את מעשינו, האחד כלפי הזולת ללכת כמו בעקדה - ביחד.

ר' יחזקאל דיבר בניחותא, מתוך צער. שונה ממנו היה ר' יצחק מלומז, שהיה כלוא במחנה-סוביבור. משך שבועות עשה ר' יצחק מאמצים רבים להגניב שופר למחנה, ומשלא הצליח בכך, פרץ בבכי ובקול צעקה:

"טוב, מילא יהיה בלי שופר, ובכלל מי צריך לשופר? את מי צריכים כאן לעורר? להזכיר את מעשה העקדה, ומה כאן לא עקדה? ומה כל ערימות האפר שבמחנה, האין זה אפרו של יצחק? אנו המזבח, אנו יצחק, אנו האיל ואנו בעצמנו השופר – ואנו תוקעים!" עשה ברכה וצעק: תקיעה! שברים תרועה!" והמעניין שבדבר, שחבריו בצריף שחששו שדעתו נתבלבלה עליו מרוב צרות, נתרגשו מן המעשה, וענו אחריו: "תקיעה! שברים-תרועה! תקיעה!"

לעומתו הביא הרב האלמוני בגיטו קובנה את מאורעות השואה לשיא, ביחס של שבח וקילוס לקב'ה. הרב האלמוני הלך בשורה הראשונה של ההולכים למוות כשהוא קרא להולכים:

"יהודים נלך בשירה ובשמחה לעקידה. את יצחק אבינו הוביל אברהם אבינו לעקידה ואילו אותנו, אתם יודעים מי מוביל אותנו? הקב"ה בכבודו ובעצמו. הוא הולך אתנו, הוא אתנו יחד והוא הולך אתנו בעמוד ענן ובעמוד אש להאיר לנו את הדרך לגן-עדן של מעלה.

דבריו שנאמרו בכנות רבה ובהתרגשות נפשית עוררו תמיהה אצל אחדים, היתכן לומר שהקב"ה מוביל אותנו לעקידה, ואחד מהם התחיל להתריס כלפי מעלה: איכה איכה?

תפיסת השואה כעקדה עילאית מתמקדת באחת השיחות שנתן רב אלמוני על ערכו של אדם מישראל: הקב"ה ברא את האדם הראשון "עפר מן האדמה", ומאיזו אדמה ברא אותו? חז"ל מספרים לנו שברא אותו מאדמת המזבח, להיות מזבח אדמה, כפי שאמר הקב"ה למשה: מזבח אדמה תעשה לי. וכל אדם מישראל הוא בבחינת מזבח אדמה, והוא האש והוא העצים והוא השה לעולה. ואשרנו שאנו מקיימים ברמ"ח איברינו ובכל החיים שלנו את המצווה של "מזבח אדמה", והמזבח הוא דבר תמידי לכל אורך ההיסטוריה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ובדומה לכך שר המשורר א.צ. גרינברג, שכל האדמה עקדה וחורבן היא, וכל אחד כיצחק הוא, שהגורל הועיד אותו לעלות לקרבן והוא שר:

"מי רואני משכים אלי עקדה אם גוי... ואינני רועד... כי אתו הוא אבי הקדמון וידו רוממה והארץ מבוא לשמים בדרך גרדם" (שיר היחוד).

בעיני דור השואה נראו הגיטאות, ומחנות-ההשמדה כמזבח ענק, שמעשה העקדה נהפך כלפיו לאות וסמל. העמידו את העקדה כאבן-יסוד, כסמל של מסירות-נפש ונכונות להקרבה-עצמית. בעקדה ראו כאין ציון-דרך לחיי היהודים. מעין ראשית-דרך לזרעו של יצחק, שעליו לזוכרה ולשננה בכל יום לבנים ולבני-בנים, יהודי קם בהשכמת הבוקר ומיד הוא אומר את מעשה העקדה, כמו באברהם "וישכם אברהם בבוקר...", כדי להתכונן לכל עקדה שהיא ולהתחסן כנגד הסבל והיסורים. לעומת האירועים שאירעו לעם היהודי נתמעט מעשה העקדה. כבר חנה אמם של שבעת הבנים אמרה – כפי המסופר במדרשי חז"ל – "לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד – ואני עקדתי שבעה מזבחות", והעליתי שבעה בנים עליהם, ולא עוד אלא בידך הוא נסיון ובדידי הוא עובדה (ילקוט שמעוני, דברים. פ' כי תבא).

בחשיבה זו התיחסו כל הקדושים שבכל דורות השמד לשואה, והנוסח הזה קיבל גוון בולט וחזק בתקופת השואה של דורנו, בתקופה זו כאשר כל ארצות אירופה הכבושות ע"י הנאצים הרשעים נהפכו למזבח ענק עם אלפי משרפות ומחנות-השמדה.