העצים שביערות

משגברו הצרות והרדיפות בגיטו וכשל כח הסבל, סיכנו רבים את עצמם וברחו אל היערות, שם הצטרפו לקבוצות הפרטיזנים – אלה עזי-הנפש, הנואשים והאמיצים, שהיו מתנפלים על שיירות הרשעים ועושים בהן שמות. היער היה להם למחסה ביום, ולעת-שחר-טרף בלילה. במחשך הלילות היו מזנקים מתוך חירוף-נפש ומסתערים על האויב, מהממים אותו לפתע ומנחיתים בו מכה רבה.

בראש אחת הקבוצות הללו עמד יוסק'ה, מי שהיה ריש-דוכנא בעיירה. היה זה בחור גברתן, נועז ואמיץ לב, ששמו הלך לפניו כמפליא במכותיהם של הצוררים. הוא לא ידע ליאות ומורך-לב, אלא בכל עת ובכל שעה דרוך ומוכן היה לזנק על האויב ולהלום בו במלוא כוחו.

וליוסק'ה זה היה מנהג מוזר, שלפני כל הסתערות היה עומד שעה ממושכת ומסתכל בעצי היער. מתבונן היה בניע ענפיהם ומקשיב רוב קשב לאוושת העלים. דומה היה כאילו מנחש ומכוון הוא על פיהם את הרגע הנכון לזינוק. והיה הדבר הזה לחידה בעיני חבריו.

פעם אחת, לאחר שחזרו מפעולה נועזת וישבו במסיבת רעים ליד אחד העצים ושוחחו, פנה אליו חיימק'ה הרצען ושאלהו:

"שמא תגלה לנו סוף-סוף מה פשר הסתכלותך בעצים לפני כל פעולה ? במה מועילים לך העצים הללו?"

"בעצמי לא אדע את הדבר לאשורו", אמר יוסק'ה, ועיניו היו מהורהרות, "אולם יש משהו טמיר בלבי הנוהה אחריהם, שואל את פיהם, ומושפע מאוושתם, יש שהם מעודדים אותי ויש שהם מרפים את ידי, הכל לפי האוושה שקולטות אוזני. לאילנות יש לשון ושפה משלהם. זכורני כי בעודני ילד בין ילדי החדר שמעתי מפי הרבי סיפור שנשמר היטב בזיכרוני".

הבחורים היטו אוזניהם להקשיב בעניין, ויוסק'ה פתח וסיפר: היה זה בחמישה-עשר בשבט. בחוץ היה הקור מהלך אימים, מעטה שלג כיסה את כל הארץ. ואולם בחדר פנימה הפיץ התנור המוסק חמימות נעימה. רוחו של הרבי הייתה טובה עליו והוא הרבה לשוחח עמנו על האילנות, שהיום חל ראש השנה שלהם. בין השאר סיפר לנו מעשה מענינא-דיומא, מעשה ביער.

בימי קדם, אחרי ברוא אלוקים את הארץ, החלו שיחי השדה לגדול ולהתפתח, והעצים גבהו ונתעבו ושילחו פארות לכל עבר, ולא ארכו הימים עד אשר התעבו והשתרגו והיו ליער-עד, אשר הלך וכבש שטח אחרי שטח, עד הגיעו אל דרך המלך.

אז החלו ליסטים ורוצחים לבוא אל היער, אשר היה להם למסתור יומם, ובלילה היו מגיחים ויוצאים אל דרך-המלך לשלול שלל ולבוז בז. מהמארב היו מתנפלים על שיירות של עוברי-דרכים ומלסטמים אותם, וגם הורגים בהם לעיתים, וחוזרים ונמלטים לתוך מעבה היער.

נצטער היער צער רב והיה קובל כלפי מעלה: האם לשם כך נוצרתי? כלום זוהי תעודתי עלי אדמות, לשמש מאורת-פריצים ולתת מקלט ומחסה לשודדים ורוצחים? וכי לא די לי בחיות-טרף ההולכים על ארבע? מוטב ויקמלו ענפי ויבשו בדי ואחיה עירום ועריה, מאשר להיות שותף לליסטים ולסייע לדבר עבירה.

מיד התחילו לשדל את היער בדברים ואמרו לו: כמו בכל דבר בעולם יש בך גם טוב וגם רע. וכי אין עושים מעציך בתים למחוסרי קורת גג? וכי אין מתקינים מגידוליך כלים שונים לתועלתו של אדם? ולא עוד אלא שאתה מספק עצים לארונות-קודש, מדפים לספרים שיהיו ישראל עם קדושים משתמשים בהם לתפילה ולתלמוד תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ממך ניטלו עצי המערכה בבית המקדש בזמן שהיה קיים, ובזמן שאינו קיים מסיקים בעציך את התנורים בישיבות ובחדרים, והבל פיהם של תינוקות-של-בית-רבן מתמזג בהבל חומו של תנור, ובזה אתה מרנין בתיהם של ישראל שיעבדו את ה' בשמחה ובהרחבת-הדעת.

כך היו משפיעים על היער הרבה דברי פיוס, כדי להניח את דעתו, אך על כל הדברים האלה השיב היער תשובה ניצחת: אמנם כל זה יציב ונכון, ברם ברכה זו שמביאים עצי, אינם מביאים אלא אחר מותם, לאחר שמלאך-המוות, הלא הוא הגרזן, מקצץ בנטיעותי וכורת את גזעי, ואילו בעוד העצים בחיים, בעודם רעננים ומלבלבים, מה המה אם לא קן מרצחים, פורעי חוק ומוסר למיניהם?

מיד נענו לו ליער מן השמים והבטיחו לו תיקון על ידי זה שישמש מחסה גם לצדיקים, אלה הצדיקים המתקוממים כנגד עריצים ובני עולה, הנאלצים לברוח מפני רודפיהם התקיפים, המה ימצאו מפלט ומחסה ביערות, שם לא תוכל להשיגם יד הרשעה, ומשום כך קוראים ליער בשם "בכאים", כי העצים רואים בצערם של אלו הנרדפים, הבאים לחסות בצלם, ובוכים יחד אתם על מר גורלם. ולפעמים הם גם עוזרים להם בצרתם ומכוונים את דרכי זינוקם על האויב ונסיגתם המהירה אל מחבואם.

הבטחה זו נתקיימה בראשונה אצל דוד המלך, כאשר נלחם בפלישתים שפלשו עד לתחומיה של ירושלים. בשצף קצף התנפלו אז הפלישתים ודוד נאלץ להסתתר ביערות הנכאים שבעמק רפאים, משם התכונן לאסור מלחמה על האויב, אך בהיותו במעבה היער לא היה יודע אימתי ואיך להתקיף – "וישאל דוד בה'" וקיבל את התשובה: "ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי ה' לפניך להכות במחנה פלישתים" היינו, העצים אותתו לו באוושת ענפיהם אימתי לפתוח במלחמה.

ויוסק'ה הוסיף וסיפר:

כהנה וכהנה דרש אז הרבי בשבחם של העצים והיערות. לא את כל דבריו הבינותי, ברם את הדבר הזה – כי העצים הם אחים-לצרה של הנרדפים והם מגידים להם ברחש ענפיהם איזו הדרך ואיזו השעה לשלם לרשעים כגמולם – עודני זוכר היטב. רואה אני תמיד בעצי היער שלנו כעין ידידים נאמנים, פרטיזנים אף המה, המביאים לנו את השרות הגדול ביותר שלהם. שרות ריגול ומודיעין על תנועות האויב ועל הזמן המתאים להתקפה. העצים מכוונים אותי בקול הצעדה הבא מצמרותיהם הגבוהות...

גם הרבי שלי בחדר – מילא אחריו חיימק'ה – סיפר לנו פעם בחמישה עשר בשבט על האילנות, אולם הוא לא הזכיר את דוד המלך, כי אם סיפר לנו על הרבה חסידים וגדולי-רוח שמרדו במשעבדים. הם לא ברחו ליערות, אלא למדבריות, למערות ולנקיקי-הסלעים, ובימי בדידותם, באין נפש אדם לעזור להם, הופיעו עצים וכרתו עמהם ברית אהבה ועזרה. לאחד הצדיקים הצמיח ה' עץ חרוב, אשר הזין אותו שנים רבות. לאחר – תפוח ולשלישי – זית או תות. העצים הללו העניקו להם צל ופירות למחיה עד עבור זעם.

לא זו בלבד, אלא גם לאחר מותו של הצדיק – באם מת – היה העץ שומר לו אמונים ואינו נפרד מעליו. שמעתי מספרים על עץ שצומח בישראל בערבות הנגב ליד קברו של צדיק ומצל עליו בכנפי פארותיו. ולעתים, כאשר אין מי שיעלה למקום קבורתם של אותם צדיקים, לפקדם ביום ההילולא, אזי מזדקר העץ, מתעטף בטליתו הירוקה, מכנס בין עליו את רוחות ארבע כנפות הארץ, ולומד משנה ואומר קדיש לעילוי נשמתם הטהורה.

דממת היער כבשה את הבחורים, רק אוושת צמרות העצים כאילו דובבה אליהם חרש...